ראשי » בריאות והתפתחות הילד, כתבות-מרכזיות-ראשי, פסיכולוגיה ובריאות הנפש » איפה האור במסכים? ההורים כנוכחים-נעדרים

איפה האור במסכים? ההורים כנוכחים-נעדרים

איפה האור במסכים? ההורים כנוכחים-נעדרים
חנוכה הוא חג האור וכולנו מדליקים חנוכיות ואוכלים סופגניות עד כלות…השנה האור דווקא מעלה בי מחשבות אחרות…אני חושבת על אור הפלאשים בצילומים שכל ההורים מעלים והסרטונים של הילדים שמדליקים נרות ושרים…

אז אולי הגיע הזמן לשאול: איפה איבדנו את החוויה וההנאה שברגעים האמיתיים והחלפנו אותם באור המסכים ובחווה מתווכת בינינו לבין הילדים? למה אנחנו עסוקים כל הזמן בתיעוד רגעים חשובים ולמה אנחנו לא באמת נוכחים בחיי הילדים? כמה המסכים משפיעים על היחסים ונכנסים בינינו לבין הילדים ברגעים חשובים בחיים?

תשאלו את עצמכם עם יד על הלב: האם באמת הייתם במסיבה של הקטן בגן או שהייתם עסוקים בצילום האירוע ולא באמת חוויתם את הרגע? בכמה אירועים משמחים בחיים אנחנו לא באמת נוכחים? כמה פעמים אנחנו שם אבל לא באמת רואים את הסובבים כי אנחנו בתוך המסכים? כמה פעמים ישבתם באותו מרחב עם הילדים, אבל לא באמת הקשבתם למה שהם אומרים?

המסכים הפכו אותנו להיות נוכחים-נעדרים בחיים שלנו ושל היקרים לנו. המסכים יצרו מעין חיץ כי הם גורמים לנו להפסיד רגעים חשובים ולתת לצד השני הרגשה שאנחנו לא באמת רואים. המסכים מאפשרים לנו לקרב את הרחוק אבל להרחיק את הקרוב. המסכים מאפשרים לנו להעביר מילים ותמונות אבל לוותר על הרגשות. המסכים גורמים לנו לעטות מסכות ולהראות מבלי לראות. להיות מבלי לחוות, להחליף את המבט והמגע בסמיילי מתאים לכל מאורע…אבל כלום לא באמת קרה.

התוצאה של תהליך זה היא שאנחנו מהווים מודל לחיקוי עבור הילדים. הם מסתכלים עלינו ולומדים איך להתנהל בחיים. הם הבבואה שלנו, בלי שאנחנו שמים לב, כי אנחנו לרוב עם הפנים למטה…הילדים מבינים שככה אמורים לדבר ולתקשר, שככה מביעים אהבה וקירבה, שמילים ותמונות מחליפות חוויות אמיתיות ושככה צריך להיות…

הילדים לומדים לחוות את העולם ולנהל יחסים דרך המסכים. הם מבינים שאין צורך לתת יד או להסתכל בעיניים כדי ליצור חוויה שמובנת רק לשניים…הם מורגלים בשיתוף רגעים עם אחרים ועסוקים כל הזמן במה אחרים חושבים או אומרים דרך לייקים. הם מוותרים על מפגש אמיתי ורגעים של שתיקה בשליחת הודעות כל דקה, הם מנהלים יחסים כמו עסקים ולא מביעים רגשות בפני משפחה או חברים. הם לומדים שהמסך סופג הכל ואפשר גם לפגוע ברגשות אחרים, כי הם לא מתמודדים עם המשמעות והמחיר של מה שהם אומרים. הם מוותרים על כישורים חברתיים ומבלים בעיקר עם עצמם, אבל מתקשרים דרך המסכים עם כל העולם…

אז אולי חג האור הוא הזדמנות טובה להרים את המבט ולהסתכל בעיניים? לחזור ולאהוב מקרוב? להיות נוכחים ולא נעדרים? לחוות רגעים אמיתיים, ולהבין שהם לא חוזרים? ליהנות ולבלות עם הילדים ולא להתעניין במה אחרים אומרים ובעיקר לצרוב את הרגעים בלב ולא במחשב?

חג חנוכה שמח, מלא באור של אהבה וקירבה, מלא ברגעים אמיתיים וביחסים טובים ללא מסכים!