מחקר חדש בטכניון מוכיח : הפרט מסתמך בהחלטותיו על פונקציות מוחיות שהוכיחו את אמינותן בעבר.
המחקר נערך על ידי שחף וייס בהנחיית פרופ'-משנה דורי דרדיקמן מהפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט בטכניון
לעתים המוח מסוכסך עם עצמו. תארו לכם שאתם תיירים היוצאים מהרכבת התחתית (או מהכרמלית) בעיר גדולה, וצריכים להחליט לאיזה כיוון ללכת. אזורים שונים במוח נותנים לכם הוראות סותרות: האחד אומר לכם ללכת לעבר המגדל הגבוה הנראה במרחק; האחר אומר לכם ללכת בכיוון ההפוך – לעבר השמש.
הקונפליקט בין שני אזורי המוח יסתיים כנראה ב"ניצחון" של אחד מהם. אם תלכו לכיוון השמש, סימן שהאזור השני "ניצח" תוך התעלמות מהנתון של כיוון המגדל.
כעת נשאלת השאלה – מדוע סמכנו דווקא על האזור הראשון ולא על המלצתו של השני? אולי כי השמש מוכרת לנו יותר ולכן נתפסת כאמינה יותר מהמגדל הלא מוכר?
מחקר שנערך בטכניון והתפרסם בסוף השבוע בכתב העת Current Biology מגלה שאכן, הפרט מסתמך בהחלטותיו על אזורים מוחיים שהוכיחו בעבר הקרוב אמינות רבה יותר. את המחקר ערכו שחף וייס ועמיתים נוספים בהנחיית פרופ'-משנה דורי דרדיקמן מהפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט בטכניון ובשיתוף פעולה עם פרופ' דוד עילם מהחוג לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. פרופ'-משנה דרדיקמן הוא מומחה בחקר המפה הקוגניטיבית במוח – המפה הפנימית המאפשרת לנו להתמצא במרחב ולנווט בו. המחקר נערך בחולדות והתמקד ביכולתו של הפרט להתמצא במרחב אחרי שחווה דיסאוריינטציה – אובדן התמצאות.
סביבת הניסוי הייתה זירה מלבנית שבאחת מפינותיה הונח מזון. כל אחת מהחולדות בניסוי למדה היכן נמצא המזון ואז עברה דיסאוריינטציה – סיבוב-במקום שגרם לה, בחלק מהמקרים, ללכת בטעות לפינה הנגדית, הריקה. לדברי פרופ'- משנה דרדיקמן מדובר ב"טעות סיבובית" הנפוצה במינים רבים בעולם החי ונובעת מכך שהפינות המנוגדות במלבן זהות זו לזו מבחינה גאומטרית. טעות סיבובית דומה עלולה לקרות לאדם שיצא מתחנת הרכבת התחתית והלך בטעות צפונה במקום דרומה.
במחקר נבדק הקשר בין האותות במוח לבין התנהגותו של הפרט. במוח נבדקו תאי כיוון הראש, המעידים על הכיוון שאליו מביט הפרט. לדוגמה, כשאנו מסתכלים צפונה, התאים האלה שולחים מסר ש"אתם מסתכלים צפונה". דיסאוריינטציה מתרחשת כשהדיווח של תאים אלה מתהפך ומטעה את הפרט. תאי כיוון הראש הם חלק ממערכת של תאי עצב האחראים לתפקודים של זיכרון והתמצאות מרחבית. תאים אלה נמצאים במכלול ההיפוקמפוס (Hippocampal formation), שהוא אזור רגיש במיוחד להתפתחות של מחלת אלצהיימר. ואכן, דיסאוריינטציה מרחבית היא אחד מסימני המחלה.
"שאלת המחקר שלנו," מסביר פרופ'-משנה דרדיקמן, "הייתה באילו נסיבות המפה הפנימית, המיוצגת על ידי תאי כיוון הראש, מנבאת התנהגות. הממצאים שלנו היו ברורים מאוד: המפה הפנימית תנבא התנהגות רק אם בפעמים הקודמות היא הפגינה אמינות ולא 'פישלה'. במילים אחרות, הפרט יסמוך על התפקוד המוחי הרלוונטי רק אם הוא זוכר אותו לטובה מהעבר הקרוב. במקרה של היציאה אל הרחוב מהרכבת התחתית, אם תחושת הכיוון הפנימית של תאי כיוון הראש עזרה לנו להתמצא בפעמים קודמות, נסתמך עליה. אם לא – יתכן שנעדיף לפתוח Google Maps."
ממצאי המחקר חורגים מסוגיית ההתמצאות במרחב ומעידים על מנגנון נרחב יותר: השפעתה של מערכת מוחית נתונה על ההתנהגות תלויה באמינות שהפרט מייחס לאותה מערכת על סמך זיכרונות מהעבר הקרוב. אם המערכת 'פישלה' בהקשר של רמת האמינות שלה, היא לא תשפיע על ההתנהגות במהלך המשימה הבאה. לדברי פרופ'-משנה דרדיקמן, "למחקר הזה יש השלכות על הבנת הקשר בין המוח לבין ההתנהגות. אנו לומדים שהמוח אינו מקשה אחת וכי יש להמשיך ולחקור את המנגנונים המוחיים הקובעים מה במוח יכתיב את החלטותינו ואת התנהגותנו בעתיד."
המחקר נערך בתמיכת הקרן הלאומית למדע, מכון רפפורט, קרן פרינס למחקר מחלות ניווניות של המוח וקרן אדליס.
