פרק מהספר מתה להיות אני – אניטה מורז’אני

“להשאיר את העולם מאחור”

פרק שביעי מתוך הספר “מתה להיות אני – לראות את החיים בעיניים באחרות” מאת אניטה מורז’אני. הוצאת אופוס, 2013.

בעת שהבהילו אותי לבית החולים, החל העולם סביבי להיראות סוריאליסטי וחלומי, והרגשתי איך אני חומקת ומתרחקת יותר ויותר מסף ההכרה. הגעתי לבית החולים בתרדמת, והרופאים, כך הבחנתי, היו עגומים – שלא לומר נטולי תקווה – כשהעריכו את סיכויי. זה לא היה המקום שנהגתי לקבל בו טיפולים במהלך מחלתי. המתקן שביקרתי בו לאורך השנים נראה כמו מרפאה גדולה, ולא כמו בית חולים של ממש. הוא התאים למצבי אז, אבל לא היה מיועד לטפל במקרי חירום רפואיים. בחרתי לאורך כל הדרך להיות מטופלת במוסד שכונתי קטן יותר, משום שהוא היה מאיים פחות – וממש שנאתי בתי חולים. פחדתי מהם בגלל שני האנשים שאיבדתי. חברתי הטובה ביותר וגיסו של דני נפטרו בבתי חולים גדולים המתמחים בטיפול בסרטן.

אבל כשדני התקשר למרפאה בבוקר שאיבדתי בו את הכרתי, אמר לו הרופא להביא אותי במהירות לאחד מבתי החולים הגדולים והמצוידים ביותר בהונג קונג, ושם ימתינו לי רופא וצוות של מומחים. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי במקום הזה, והפעם הראשונה שצוות רפואי מיוחד טיפל בי.
הרופאה האונקולוגית ראתה אותי, ומיד ניכר היטב ההלם שעל פניה.
“אולי הלב של אשתך עדיין פועם”, היא אמרה לדני, “אבל היא כבר לא באמת שם. מאוחר מכדי להציל אותה”.
על מי הרופאה מדברת? תהיתי. מעולם לא הרגשתי טוב יותר! ומדוע אימא ודני נראים כה מבוהלים ומודאגים? אימא, בבקשה אל תבכי. מה קרה? את בוכה בגללי? אל תבכי! אני בסדר גמור – באמת, אימא יקרה, אני בסדר! חשבתי שאני אומרת את המילים האלו בקול רם, אבל שום צליל לא נשמע. לא היה לי קול.
רציתי לחבק את אמי, להרגיע אותה ולומר לה שאני בסדר. לא יכולתי להבין מדוע אינני יכולה לעשות זאת. מדוע גופי הגשמי אינו משתף פעולה? מדוע רק שכבתי שם, רופסת, בשעה שכל מה שרציתי לעשות היה לחבק את בעלי ואת אמי האהובים, להבטיח להם שאני בסדר, שכבר אינני סובלת מכאבים?
בשל חומרת המצב קראה הרופאה מיד לאונקולוג בכיר נוסף שיגבה אותה. במצב זה של סף מוות הייתי מודעת ביתר שאת לכל מה שהתרחש סביבי, הרבה יותר מכפי שהייתי כשמצבי הגופני היה נורמלי. לא השתמשתי בחמשת החושים הביולוגיים שלי, אבל קלטתי בחדות את כל מה שהתרחש, יותר מכפי שיכולתי לעשות לו הייתי משתמשת באיבריי הגשמיים. כאילו סוג אחר ושונה לחלוטין של תפישה החל לפעול בי. נדמה שמעבר לכך שיקלטתי, גם הכלתי כל מה שהתרחש, כאילו התמזגתי אט-אט עם הכול.

האונקולוג הבכיר הורה מיד לצוות הרפואי להסיע את האלונקה שלי למעבדת הרדיולוגיה כדי לעשות לי סריקת גוף מלאה. הבחנתי שראשי עדיין מורם בזווית על גבי כריות, בדיוק כפי שהיה מונח בבית בימים האחרונים. זה היה משום שריאותיי, כפי שתיארתי קודם לכן, היו מלאות נוזל רב, ואילו היה ראשי נח ישר במאוזן, הייתי נחנקת מהנוזלים שלי.
עדיין הייתי מחוברת למְכַל החמצן הנייד, וכשהגעתי למעבדת הרדיולוגיה, הורידו את המסכה מעל פניי, הרימו אותי והניחו אותי במכשיר האם-אר-איי. לאחר שניות ספורות התחלתי להיחנק, להשתעל ולפלוט ליחה.
“בבקשה, אל תנתקו אותה מהחמצן – והיא לא יכולה לשכב ישר! בבקשה, היא נחנקת! היא לא יכולה לנשום! היא תמות אם תעשו את זה!” שמעתי את דני קורא אל הצוות הרפואי.
“אנחנו באמת מוכרחים לעשות את זה”, הסביר אחד הרדיולוגים. “בבקשה אל תדאג. נהיה הכי עדינים שאפשר. היא יכולה לשרוד בכל פעם 30 שניות בערך ללא מסכת חמצן”.
הרדיולוג משך אותי החוצה ממעטפת האם-אר-איי מדי 30 או 40 שניות, שם את מסכת החמצן על פניי, ואחר כך הסיר אותה ודחף אותי פנימה שוב. מסיבה זו נדרש זמן רב מאוד להשלים את הסריקה. לאחר שהיא הסתיימה, הסיעו אותי ליחידת הטיפול הנמרץ.

אנשי הצוות הרפואי עשו כל שביכולתם בשעה שבעלי דרבן אותם והתעקש שלא יוותרו עליי. הדקות חלפו, ואני שכבתי בחדר הטיפול הנמרץ בעת שהצוות החדיר לי תרופות באמצעות מחטים וצינורות, ומשפחתי חסרת האונים צפתה במתרחש.
אז משכו וילון עבה סביב מיטתי והפרידו ביני למטופלים שמשני צדדיי. דני ואמי היו מחוץ לתא שהווילון יצר.
שמתי לב שהאחיות עדיין מתרוצצות, מתכוננות לחבר את גופי, שהיה כמעט נטול חיים, למכל החמצן של בית החולים ולמכונות אחרות ולהתחיל במתן נוזלים וגלוקוז דרך הווריד. כזכור, סבלתי מתת-תזונה קשה. מעל מיטתי היה מוניטור, והם חיברו אותי אליו כדי שיוכלו למדוד את לחץ הדם שלי ואת

קצב הלב. צינור הזנה הוחדר לגופי דרך אפי ולאורך החלק האחורי של גרוני ומשם אל קיבתי, כדי שיהיה אפשר להחדיר מזון ישירות לקיבה, וחמצן הוחדר דרך אפי באמצעות מכונת הנשמה. הם התקשו להחדיר את צינור המזון ולהחליק אותו לאורך קנה הנשימה שלי, ולכן התיזו תרסיס במורד גרוני, וזה הרדים את השרירים ואִפשר להם לדחוף את הצינור פנימה ביתר קלות.
ראיתי את האנשים שבאו לבדוק אותי, ידעתי מי הם ומה הם עושים. אף שעיניי הגשמיות היו עצומות, נראה שאני ערנית מאוד לכל פרט המתרחש סביבי ומעבר לכך. התפישה שלי הייתה חדה מכפי שהייתה כשהייתי ערה והשתמשתי בחושיי הפיזיים. היה נדמה שאני פשוט יודעת ומבינה הכול – לא רק מה מתרחש סביבי, אלא גם מה כל אחד מרגיש, כאילו יכולתי לראות ולחוש כל אדם ואדם. את פחדיו, את ייאושו, את כניעתו למצבי.
דני ואימא נראים כה עצובים ומבוהלים. הייתי רוצה שידעו שכבר אינני סובלת מכאבים – הלוואי שיכולתי לומר להם. אימא, בבקשה אל תבכי! אני בסדר! אני כאן. אני איתך עכשיו!
הייתי מודעת לחלוטין לכל מה שמתרחש סביבי. אף שהיה נדמה שהכול מתרחש בעת ובעונה אחת, כל מה שהתמקדתי בו התבהר באותו רגע.
“אני לא יכול למצוא את הוורידים שלה!” שמעתי את אחד האחים אומר בבהלה לרופא התורן. פחד היה בקולו. “הם נסוגו לחלוטין. הו, תסתכלו בגפיים שלה! אין עליהן בשר. הגוף שלה לא ספג מזון כבר כמה זמן”. אני זוכרת בבהירות שהקול שבו נאמרו המילים היה קול גברי – של אח.
הוא נשמע כה חסר תקווה, חשבתי לעצמי. הוא מוכן לוותר עליי, ואני לא מאשימה אותו.
“הריאות שלה מלאות נוזלים. היא טובעת בנוזלים שלה. אני חייב לשאוב את הנוזל מהריאות שלה כדי שלפחות תוכל לנשום בקלות רבה יותר”. את הדברים האלה אמר האונקולוג הבכיר. הבטתי בהם בעת שטיפלו במלוא תשומת הלב בגופי חסר התנועה – גוף שנראה קטן מכדי להכיל את מה שהרגשתי כלפי עצמי ברגע ההוא.
אף על פי שהצוות הרפואי פעל במהירות רבה ודחיפות ניכרה במעשיהם, חשתי גם אווירה של קבלה, כאילו הם השלימו עם העובדה שמאוחר מדי לשנות את גורלי. הייתי מודעת מאוד לכל פרט, אבל לא יכולתי להרגיש דבר מבחינה גופנית – שום דבר למעט הקלה ושחרור שכמותם לא חוויתי מעודי.

וואו, זה מדהים! אני מרגישה חופשייה וקלילה כל כך! מה קורה פה? מעולם לא הרגשתי טוב כל כך! אין עוד צינורות, אין כיסא גלגלים. אני יכולה לנוע עכשיו בחופשיות ללא כל עזרה! ונשימתי כבר אינה מאומצת – כמה שזה נפלא!
לא חשתי שום קשר רגשי לגופי, שנראה נטול חיים כעת, כששכב שם במיטת בית החולים. לא הרגשתי שהוא היה אי-פעם שלי. הוא נראה קטן וחסר משמעות מכדי להכיל את מה שחווייתי. חשתי חופשייה, משוחררת. הרגשתי נפלא.
כל כאב, מיחוּש, עצב ויגון נעלמו! חשתי משוחררת מכל עול. לא יכולתי לזכור מתי הרגשתי כך.
נדמה שהייתי אסירה בתוך גופי שלי במשך ארבע שנים, בעת שהסרטן הרס את גופי הפיזי, והנה סוף כל סוף השתחררתי. טעמתי את החופש לראשונה! חשתי נטולת משקל ושמתי לב שאני יכולה להיות בכל מקום בכל זמן… וזה לא נראה לי יוצא דופן. הרגשתי שזה נורמלי, כאילו זו הדרך האמיתית לתפוש דברים. אפילו לא חשבתי שזה מוזר שאני מודעת לכך שבעלי והרופא משוחחים זה עם זה מחוץ לחדר הטיפול הנמרץ, במרחק של כ-12 מטרים בהמשך המסדרון.
“אנחנו לא יכולים לעשות דבר למען אשתך, מר מורז’אני. המערכות שלה קרסו. יש לה גידולים בגודל של לימונים ברחבי המערכת הלימפתית, מבסיס הגולגולת ועד מתחת לבטן. מוחה מלא בנוזל וכך גם ריאותיה. על העור שלה התפתחו נגעים זבי רעלים. היא לא תחזיק מעמד אפילו הלילה”, אמר האיש לדני. לא ראיתי את הרופא הזה מעולם לפני כן.
ראיתי כיצד הבעת פניו של דני הופכת מיוסרת, ורציתי לצעוק אליו, זה בסדר, יקירי – אני בסדר! בבקשה אל תדאג. אל תקשיב לרופא. מה שהם אמרו לא נכון! אבל לא יכולתי. הגה לא יצא מפי. הוא לא היה יכול לשמוע אותי.
“אני לא רוצה לאבד אותה. אני לא מוכן לאבד אותה”, אמר דני.
אף שלא הרגשתי כל חיבור לגופי הנרפה, חשתי שרגשותיי נשאבים לעומק הדרמה שהתחוללה סביבו. יותר מכול רציתי לשחרר את דני מהייאוש העמוק שגרמה לו המחשבה שיאבד אותי.
יקירי, אתה יכול לשמוע אותי? הקשב, בבקשה! אני רוצה שתדע שאני בסדר!
ברגע שהתחלתי להתחבר מבחינה רגשית לדרמה שהתחוללה סביבי, הרגשתי שאני נמשכת החוצה, כאילו תמונה רחבה יותר, תוכנית גדולה יותר נפרשת לפניי. יכולתי לחוש שהחיבור שלי לסצנה מתפוגג ככל שהתחלתי להבין שהכול מושלם ומתנהל על פי תוכנית.

בזמן שרגשותיי החלו להישאב הרחק מהסובב אותי, שמתי לב כיצד אני מתפשטת עוד ועוד וממלאה כל חלל, עד שדבר לא הפריד עוד ביני ובין דברים אחרים. הכלתי – לא, למעשה הפכתי להיות – הכול, כולם. הייתי מודעת לחלוטין לכל מילה בשיחה שהתנהלה בין בני משפחתי לרופאים, אף שכל זה התרחש במרחק-מה ממני, מחוץ לחדרי. זיהיתי את ההבעה המבוהלת על פניו של בעלי ויכולתי להרגיש את הפחד שלו. כאילו בתוך שנייה הפכתי להיות הוא.
בד בבד, אף שלא ידעתי זאת לפני כן, נהייתי מודעת לכך שאחי אנוּפ נמצא במטוס מרחק אלפי מיילים ממני, חרד ולהוט לראותי. כשראיתי אותו ואת מבטו המודאג, חשתי שאני נשאבת שוב אל הדרמה הרגשית של העולם הגשמי.
הו וואו, זה אנוּפ! הוא במטוס. למה הוא נראה מודאג כל כך? נראה שהוא מגיע להונג קונג כדי לראות אותי! אני זוכרת שיהרגשתי את הדחיפות שלו לראות אותי. חשתי שגואה בי פרץ עז של רגשות כלפיו.
הו, אנוּפ המסכן. הוא דואג לי, והוא רוצה להגיע לכאן לפני שאמות. אל תדאג, אנוּפ. אהיה כאן כשתבוא. אתה לא צריך למהר! אני כבר לא סובלת מכאבים, אחי היקר!
רציתי להושיט את ידיי ולחבק אותו, להבטיח לו שאני בסדר, ולא יכולתי להבין למה אינני מצליחה לעשות זאת.
אני כאן, אחי!

אני זוכרת שהבנתי שאינני רוצה שגופי הגשמי ימות לפני שהוא מגיע. ידעתי איך הוא ירגיש אם כך יקרה, ולא רציתי שיחווה את זה.
אבל גם הפעם, בשעה שחיבתי כלפי אחי החלה להשתלט עליי והוצפתי בתחושה שאינני רוצה שיחווה את הכאב הכרוך במות אחותו הקטנה, הרגשתי שבה בעת משהו מושך אותי משם. בכל פעם שרגשותיי השתלטו על המצב, גיליתי שאני שוב מתחילה למלא את החלל וחשה משוחררת מכל היקשרות. ששוב מקיפה אותי התחושה המרגיעה שתמונה גדולה יותר הולכת ונחשפת, שבה כל דבר מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל, על פי התוכנית הגדולה יותר.

ככל שהתרחבתי, כך הרגשתי שהמצב הפלאי הזה הוא פחות ופחות בלתי רגיל – למעשה, לא הייתי מודעת לכך שהמצב בלתי רגיל. הכול נראה לי טבעי לגמרי באותה עת. המשכתי להיות מודעת היטב לכל פרט של כל הליך טיפולי שביצעו בי, בעת שבעיני העולם שבחוץ נראה שאני שקועה בתרדמת.
המשכתי להרגיש כיצד אני מתפשטת עוד ועוד החוצה, מתרחקת מהסביבה הגשמית שלי. כאילו לא הייתי מוגבלת עוד על ידי גבולות החלל והזמן. המשכתי להתפשט החוצה ולמלא מרחב גדול יותר של תודעה. חשתי חופש ושחרור שמעולם לא הרגשתי בחיי הגשמיים לפני כן. אינני יכולה אלא לתאר זאת כתחושה של אושר מעורב בהבזקים נדיבים של עליצות ושל שמחה. התחושה נבעה מכך שהשתחררתי מגופי החולה והגוסס, השתחררתי שחרור מבורך מכל הכאב שמחלתי גרמה לי.

ככל שהמשכתי לצלול עמוק אל העולם האחר, בעודי מתפשטת החוצה והופכת להיות כולם והכול, הרגשתי שכל ההיקשרויות הרגשיות שלי ליקיריי ולסביבתי קורסות אט-אט. אני יכולה לתאר זאת כתחושה של אהבה עילאית, מופלאה ובלתי מותנית, שאפפה ועטפה אותי היטב ככל שהמשכתי לשחרר. המונח אהבה ללא תנאי אינו עושה צדק עם ההרגשה, מאחר שמילים אלו איבדו מעוצמתן בעקבות שימוש יתר. אבל המאבק הפיזי שניהלתי במשך זמן רב כל כך שחרר אותי לבסוף מלפיתתו החזקה, וחשתי תחושה מופלאה של חופש.
לא הרגשתי שהלכתי למקום אחר מבחינה פיזית – הרגשתי יותר כאילו התעוררתי. אולי סוף-סוף התעוררתי מחלום רע. נשמתי מימשה סוף-סוף את תפארתה האמיתית! ובעשותה כן, התרחבה אל מעבר לגופי, מעבר לעולם הגשמי. היא התפשטה עוד ועוד החוצה עד שהקיפה לא רק את הקיום הזה, אלא המשיכה להתפשט אל עולם אחר שהוא מעבר לזמן הזה ולמקום הזה ובה בעת מכיל אותם.
אהבה, אושר, אקסטזה ויראת כבוד נוצקו לתוכי, עברו דרכי, הציפו אותי. נבלעתי והוקפתי באהבה רבה יותר מכפי שידעתי שקיימת. חשתי חופשייה וחיה יותר מכפי שחשתי אי-פעם. כפי שכבר תיארתי, ידעתי פתאום דברים שלא יכולתי לדעת מבחינה פיזית, כמו השיחות שהתנהלו בין הצוות הרפואי לבני משפחתי הרחק ממיטתי בבית החולים.
התחושות שהציפו אותי התקיימו בעולם משלהן, ואין מילים היכולות לתארן. ההרגשה שהרגשתי, של אהבה שלמה, טהורה וללא תנאי, לא דמתה למשהו שהכרתי לפני כן. היא הייתה נטולת מגבלות ובלתי שיפוטית… חסרת פניות לחלוטין, כאילו לא הייתי צריכה לעשות דבר כדי להיות ראויה לה, לא הייתי צריכה להוכיח דבר כדי לזכות בה.

לתדהמתי, נעשיתי מודעת לנוכחותו של אבי, שמת עשר שנים קודם לכן, והייתה נחמה עצומה בתחושה שהוא איתי.
אבא, אתה כאן! אני לא מאמינה!
לא אמרתי את המילים האלו, רק חשבתי אותן – למעשה, זה היה כאילו חשתי ברגשות שמאחורי המילים, מאחר שלא הייתה כל דרך אחרת לתקשר בעולם ההוא חוץ מאשר באמצעות רגשותינו.
כן, אני כאן, יקירתי, ותמיד הייתי כאן – למענך ולמען כל המשפחה שלנו, תִקשר איתי, אבי. ושוב, לא היו כאן מילים, רק רגשות, אבל הבנתי את הדברים היטב.
ואז זיהיתי את ישותה של חברתי הטובה סוני, שנפטרה מסרטן שלוש שנים קודם לכן. חשתי משהו שאינני יכולה לתארו אלא כהתרגשות בעת שישויותיהם עטפו אותי כמו בחיבוק חמים, וחשתי מנוחמת. נראה שיידעתי שהם היו סביבי זה זמן-מה, הרבה לפני שנהייתי מודעת לנוכחותם, במהלך כל מחלתי.
הייתי מודעת גם לישויות אחרות סביבי. לא הכרתי אותן, אבל ידעתי שהן אוהבות אותי מאוד ומגינות עליי. הבנתי שהן היו שם כל הזמן והקיפו אותי באהבה גדולה גם כשלא הייתי מודעת לכך.
זו הייתה נחמה אדירה בשבילי להתחבר לישותה של סוני, משום שהתגעגעתי אליה מאוד בשנים שחלפו מאז פטירתה. לא חשתי דבר מלבד אהבה ללא תנאי, הן ממנה, הן כלפיה. ובדיוק ברגע שחוויתי זאת, חשתי כאילו התמזגה ישותי עם זו של סוני והפכתי להיות היא. הבנתי שהיא כאן, שם ובכל מקום. היא יכלה להיות בכל מקום בכל זמן למען כל יקיריה.
אף על פי שכבר לא השתמשתי בחמשת החושים הפיזיים שלי, הייתה תפישתי נטולת גבולות, כאילו נפתח בפניי חוש נוסף, שהיה בעל עוצמה רבה יותר מכל אחד מחושינו הרגילים. היו לי ראייה מרחבית של 360 מעלות ומודעות מלאה לסביבתי. ועד כמה שהדבר נשמע מדהים, עדיין הרגשתי שזה כמעט נורמלי. השהייה בגוף נראתה לי עכשיו מגבילה.
גם הזמן היה שונה בעולם ההוא, הרגשתי את כל הרגעים בבת אחת. הייתי מודעת בו בזמן לכל דבר שקשור אליי – אם היה בעבר, בהווה או בעתיד. נעשיתי מודעת למה שנראה כמו חיים המתקיימים במקביל. הרגשתי שיש לי אח צעיר יותר בגלגול אחד, שאני מגוננת עליו, אך ידעתי שישותו של האח הזה זהה לזו של אנוּפ. אלא שבקיום ההוא הוא היה צעיר ממני, ולא גדול ממני. החיים הללו שבהם גוננתי על אנוּפ התרחשו כפי הנראה באזור כפרי ולא מפותח, בזמן ובמקום שלא יכולתי לזהות. חיינו בבקתת בוץ מרוהטת בדלות, ואני השגחתי על אנוּפ בעת שהורינו יצאו לעבוד בשדות.
כשחוויתי את התחושות האלה, את היותי אחות גדולה ומגוננת המוודאת שיש די אוכל וכי אנו מוגנים מפני כוחות חיצוניים בלתי רצויים, לא הרגשתי שמדובר בחיים שהתנהלו בעבר. אף שהסצנה נראתה כאילו התרחשה בעבר, הרי באותו עולם הרגשתי כאילו הדברים קורים כאן ועכשיו.

במילים אחרות, הזמן לא התנהל באורח לינארי, כפי שקורה בעולמנו. דומה שהמוח הארצי שלנו הופך את מה שקורה סביבנו לרצף; אבל במציאות, כשאיננו מתבטאים דרך גופנו, הכול מתרחש בו בזמן, אם מדובר בעבר, בהווה או בעתיד.
אף שהיכולת לתפוש את כל נקודות הזמן בו בזמן תאמה את אווירת הבהירות ששררה באותו עולם, הרי הניסיון להיזכר בכך ולכתוב על כך יצר בלבול. הרצף אינו ברור כשאין זמן לינארי, והשחזור נעשה מסורבל.
נדמה שחמשת חושינו מגבילים אותנו ומאפשרים לנו להתמקד רק בנקודה אחת בזמן בכל רגע נתון, ואנו מחברים את הנקודות יחד כדי ליצור אשליה של מציאות לינארית. הפיזיות שלנו מגבילה גם את תפישתנו את החלל הסובב אותנו רק למה שעינינו יכולות לראות ואוזנינו יכולות לשמוע, או למה שאנו יכולים לגעת בו או להריח ולטעום אותו. אולם ללא המגבלה של גופי יכולתי לספוג את כל נקודות הזמן והמרחב הנוגעות לי, את כולן בבת אחת.

למרות מאמציי אני מתקשה לתאר את המודעות המוגברת שחוויתי בעולם הנרחב הזה. הבהירות הייתה מדהימה.
יש היגיון ביקום! הבנתי. סוף-סוף הבנתי – אני יודעת למה אני חולה בסרטן! הייתי שקועה בקסם של אותו הרגע מכדי לחשוב על הגורמים, אף שמהר מאוד התחלתי לבחון את העניין יותר לעומק. נראה שהבנתי גם מדוע הגעתי מלכתחילה לחיים האלה – ידעתי מהי מטרתי האמיתית.

מדוע אני מבינה לפתע את כל זה? רציתי לדעת. מי נותן לי את המידע הזה? האם זהו אלוהים? קרישנה? בודהה? ישו? ואז הממה אותי ההכרה שאלוהים איננו ישות, אלא מצב קיומי… וכעת אני במצב הקיומי הזה!
ראיתי את חיי שזורים עמוקות בכל מה שידעתי עד אז. הניסיון שלי היה כמו חוט יחיד השזור בתמונות הצבעוניות הגדולות והמורכבות של מלאכת אריגה אינסופית. כל שאר החוטים והצבעים ייצגו את מערכות יחסיי, ובכללן כל אחד מהאנשים שאי-פעם היה לי קשר איתו. היו חוטים שייצגו את אמי, את אבי, את אחי, את בעלי וכל אדם אחר שנכנס אי-פעם לתוך חיי, בין שהקשר שלהם איתי היה חיובי ובין ששלילי.
הו, אלוהים. יש אפילו חוט לבילי, שהתעלל בי כשהייתי ילדה!
כל המפגשים נשזרו יחדיו כדי ליצור בד, שהיה מעין סיכום של חיי עד אותו הרגע. הייתי אולי חוט אחד בלבד, ועם זאת הייתי חלק בלתי נפרד מהתמונה הכוללת.
כשראיתי זאת, הבנתי שאני חייבת – לעצמי, ולכל אדם שפגשתי, ולחיים עצמם – להיות תמיד ביטוי של המהות הייחודית שלי. הניסיון להיות משהו או מישהו אחרים לא הפך אותי לאדם טוב יותר – הוא רק גזל ממני את טבעי האמיתי! הוא מנע מאחרים לחוות אותי כפי שאני, ומנע ממני להיות בקשר אותנטי עם האחרים. ובהיותי אדם לא אותנטי, אני גוזלת גם מהעולם את מי שאני אמורה להיות כאן, את מה שאני אמורה לבטא כאן.
במצב זה של בהירות הבנתי גם שאינני מי שתמיד חשבתי שאני: הנה אני כאן ללא גופי וללא גזעי ותרבותי ודתי ואמונותיי… ובכל זאת אני ממשיכה להתקיים! אם כך, מה אני? מי אני? אני בהחלט לא מרגישה פחותה או קטנה יותר באופן כלשהו. להפך, מעולם לא הייתי כה עצומה, כה רבת-עוצמה, כה חובקת-כול. וואו, מעולם לא הרגשתי כך, מעולם!
הייתי שם, נטולת גוף או כל תכונה גופנית, ובכל זאת המשיכה הווייתי הטהורה להתקיים, והיא לא הייתה פחותת ערך מהעצמי השלם שלי. למעשה, הרגשתי שהיא גדולה, עוצמתית ורחבה הרבה יותר מהווייתי הפיזית – נהדרת ממש. חשתי נצחית, כאילו תמיד הייתי קיימת ותמיד אהיה קיימת ללא התחלה וללא סוף. מילאה אותי הידיעה שאני פשוט מופלאה!
כיצד ייתכן שמעולם לא הבחנתי בכך בנוגע עצמי לפני כן? תהיתי.
כשהבטתי באריג הגדול, שהיה אוסף של אירועי חיי עד אותו הרגע, יכולתי לזהות בדיוק מה הביא אותי למצב שבו הייתי אז.
ראו את מסלול חיי! מדוע, מדוע הייתי כה נוקשה כלפי עצמי? מדוע תמיד ייסרתי את עצמי? מדוע תמיד הפקרתי את עצמי? מדוע מעולם לא עמדתי על דעתי ולא הראיתי לעולם את היופי של נשמתי?
מדוע הדחקתי תמיד את האינטליגנציה ואת היצירתיות שלי, ורק ריציתי אחרים? בגדתי בעצמי בכל פעם שאמרתי כן, כשבעצם התכוונתי לומר לא! מדוע חיללתי את עצמי תמיד בחיפוש אחר אישור מאחרים פשוט כדי להיות עצמי? מדוע לא הלכתי אחרי לבי היפה, ולמה לא אמרתי את האמת שלי?

מדוע איננו מבינים זאת כשאנחנו נמצאים בגוף הגשמי שלנו? איך ייתכן שמעולם לא ידעתי שאנחנו לא אמורים להיות כה נוקשים עם עצמנו?
עדיין חשתי שאני עטופה לחלוטין בים של אהבה ושל קבלה ללא תנאי. יכולתי להביט בעצמי בעיניים אחרות, וראיתי שאני הוויה יפהפייה של היקום. הבנתי שעצם העובדה שאני קיימת עושה אותי ראויה ליחס העדין הזה, ולא ליחס שיפוטי. לא הייתי צריכה לעשות שום דבר מיוחד; הייתי ראויה לאהבה רק משום שהייתי קיימת, לא יותר ולא פחות.
זו הייתה תובנה מפתיעה למדי מבחינתי, משום שתמיד חשבתי שאני צריכה להתאמץ כדי להיות ראויה לאהבה. האמנתי שבדרך כלשהי אני צריכה להוכיח שאני ראויה וזכאית להיות אהובה. זה היה מדהים לגלות שאין זה כך. אוהבים אותי ללא תנאי רק בשל העובדה שאני קיימת.
התחולל בי שינוי, והוא התרחש בבהירות שקשה לתארה, כשהבנתי שהישות המורחבת והמופלאה היא בעצם אני. זו הייתה האמת של קיומי. התובנה הייתה כה ברורה: התבוננתי אל תוך דגם חדש של עצמי והפכתי לאור הצלול של המודעות שלי. שום דבר לא הפריע לזרימה, להוד, ליופי המדהים של מה שהתרחש.

נעשיתי מודעת לכך שכולנו מחוברים. ולא רק האנשים והיצורים החיים. הרגשתי שהאריג המאוחד הזה מתרחב החוצה וכולל בתוכו את כל מה שנמצא בעולם – האנשים, החיות, הצמחים, החרקים, ההרים, הימים, החפצים הדוממים, היקום כולו. נוכחתי לדעת שהיקום כולו חי וחדור מודעות ומקיף את החיים ואת הטבע. הכול שייך לשלם אינסופי. הייתי שזורה ללא הפרד בכל מה שהחיים כללו. כולנו חלק מהאחדות הזאת – כולנו אחד, וכל אחד מאיתנו משפיע על השלם המשותף.
ידעתי שחייו של דני ומטרתו בחיים קשורים באורח בלתי ניתן לערעור לחיי שלי, ושאם אמות, הוא ילך בעקבותיי לאחר זמן קצר. אבל הבנתי שגם אם יקרה הדבר, עדיין יהיה הכול מושלם בתמונה הגדולה יותר.
הבנתי גם שהסרטן אינו עונש כלשהו על משהו לא טוב שעשיתי, והוא גם אינו קארמה שלילית הנובעת ממעשה כלשהו שעשיתי, כפי שחשבתי קודם לכן. חשתי כאילו כל רגע אוצר בחובו איסוף אפשרויות, והמקום שהייתי בו באותה נקודה בזמן היה אוסף של כל ההחלטות, הבחירות והמחשבות שהיו לי במהלך חיי. פחדיי הרבים אך גם כוחי הרב באו לידי ביטוי במחלה הזאת.

לרכישת הספר “מתה להיות אני” מאת אניטה מורז’אני בהוצאת אופוס