ההבדל בין רפואה סינית לרפואה יפנית
ההבדלים הרבים בין הרפואה הסינית לרפואה היפנית נמצאים כולם ברמת הפרקטיקה הקלינית, כלומר באיך שהמטפל ניגש למטופל, מאבחן אותו ומטפל בו. אך למעשה, התאוריה שעומדת מאחורי הרפואה הסינית והרפואה היפנית זהה. ברמה מסויימת, נכון יהיה לומר שאין דבר כזה "רפואה יפנית" אלא למעשה מדובר על רפואה סינית שהתפתחה ביפן. לכן כשמדברים על עקרונות הטיפול והתאוריות יש חפיפה מושלמת, אך יש הבדלים רבים בדרך בה מביאים את העקרונות האלו לידי ביטוי ומימוש בזמן הטיפול. הבדלים אלו למעשה מבטאים פרשנות שונה, או מתן דגשים שונים על אותם טקסטים בסיסיים שמרכיבים את הרפואה הסינית. ושוני זה ניתן לייחס לצורה השונה בה התפתחו שיטות הריפוי אלו בסין ויפן, כלומר להיסטוריה השונה, ולהבדלי התרבות יש השפעה משמעותית על דרך הטיפול.
למשל: בתקופת אדו ביפן (Edo 1602-1868) הממשלה בנתה בתי ספר מיוחדים לעיוורים, שם הם יכלו ללמוד אקופונקטורה (דיקור) במימון המדינה, מה שגרם לכך שהרבה מהמטפלים בדיקור באותה תקופה ביפן היו עיוורים. מכוון שעיוורים לא יכולים להסתמך על ראייה כאמצעי איבחון, או על דרך למצוא נקודות דיקור, מישוש הפך לכלי העיקרי באמצעותו הם השתמשו: הן לצורך אבחנתי, והן לצורך איתור נקודות הדיקור. חשוב לציין שמישוש כדרך אבחנה מופיע כבר בספרות המקור של הרפואה הסינית, כלומר היפנים לא המציאו משהו חדש, הם רק השתמשו בו והסתמכו עליוברמה יותר גבוהה ממה שהיה מקובל עד אז. בנוסף, לעיוורים יותר קשה להחדיר מחטים בצורה מדוייקת פתרון לכך פיתח מטפל עיוור מאותה תקופה ששמו סוגיאמה וואיצ'י (Sugiyama Waichi), הוא בנה צינורית דקה ששימשה כמוליך למחט הדיקור כך שכל מה שצריך לעשות הוא לאתר את נקודת הדיקור, להניח עליה את המוליך, לשים בתוכה את המחט, ואז באמצעות הקשה קלה המחט חודרת את העור בדיוק בנקודה הרצויה. בנוסף, השימוש במוליך מאפשר להשתמש במחטים הרבה יותר דקות, שלא ניתן להחדיר אותן בדרך אחרת.
למעשה, בגלל ההתפתחויות ההיסטוריות האלו ברפואה הסינית ביפן אז, ניתן לראות היום ששני ההבדלים הבולטים ביותר בטיפול בדיקור יפני לעומת דיקור סיני הם :
• בשלב האבחנה: הדגש המשמעותי שיש לאבחנה הפיזיקאלית, באמצעות מישוש, בעיקר של אזור הבטן ברפואה היפנית, בעוד שברפואה הסינית יש לשלב זה הרבה פחות חשיבות, ויש הרבה מטפלים ברפואה סינית שמצמצמים אותו לכדי בדיקת דופק בלבד, או אף מדלגים עליו לחלוטין.
• בשלב הטיפול: השימוש במוליך לצורך החדרת מחטים לנקודות הדיקור, שנפוץ מאוד בקרב מטפלים בדיקור יפני, אך מאוד לא פופולארי בקרב מטפלים ברפואה סינית, וכתוצאה מכך העדפה של מטפלים בדיקור יפני להשתמש במחטים דקות ככל האפשר, בעוד מטפלים בדיקור סיני מעדיפים מחטים עבות יותר, שקל יותר להחדיר ללא מוליך.
מבחינת רפואת צמחי המרפא (הרבולוגיה), ההבדלים שקיימים כיום בגישות, שוב נובעות מסיבות היסטוריות, תרבותיות וגאוגרפיות. רפואת הצמחים היפנית ידועה בשם "קאנפו", שבתרגום חופשי המשמעות היא – דרך הרפואה הסינית . "קאנ" היא דרך ההגיה היפנית של המילה "האן" שמתייחסת לשם העתיק של סין, ולשבט העיקרי שאיכלס אותה – בני שבט ההאן מהצפון. "פו" משמעותו שיטה או דרך. כלומר, שוב אנו רואים שבבסיס הראשוני הרפואה היפנית היא סינית לחלוטין.
ההבדלים העיקריים שנוצרו בין הקנפו לבין רפואת הצמחים הסינית נובעים ממספר סיבות:
• גאוגרפית: יפן היא קבוצת איים, שיחסית לסין קטנה מאוד, והרבה פחות מגוונת מבחינה אקלימית, מה שגרם לכך שמגוון חומרי הגלם שניתן לעבוד איתם בצורה מקומית וללא צורך בייבוא, הוא יותר מצומצם. מה שמכתיב שימוש בפורמולות מסויימות ואילץ את היפנים לזנוח פורמולות מסויימות, בעיקר כאלה שמורכבות ממרכיבים מן החי.
• היסטורית: לאחר שההרבולוגיה הסינית הגיעה ליפאן דרך מהגרים מקוריאה, היה נתק ארוך שנים בין סין ליפן, באותו זמן היתה התפתחות משמעותית בהרבולגיה בסין, אך כתוצאה מהנתק, הידע החדש לא הגיע אל יפן. כשהקשרים בין המדינות חודשו, הרבה מטפלים יפנים לא התלהבו מהחידושים ולא אימצו את ההתקדמות לכאורה שהתרחשה בסין. כתוצאה מכך עד היום, חלק הארי של פורמולות הצמחים היפניות מבוססות למעשה על שני כתבי רפואה סינית קלאסיים: "דיון על מחלות קור", ו"גלולות מהתיבה הזהובה" מה שאומר שבקנפו יש כמות פורמולות בסיסיות, מה שמכונה "מטריה מדיקה" הרבה יותר מצומצמת מאשר בסין. סיבה היסטורית נוספת נעוצה כבר במאה ה-20: בתחילת המאה ה- 20 החוק ביפן השתנה וקבע כי היחידים שמורשים לכתוב מרשמים לפורמולות צמחי מרפא הם אנשים עם השכלה ברפואה מערבית, כלומר רופאים ורוקחים בלבד. בנוסף, מרשמי צמחים מסויימים הוכרו בסל הבריאות היפני. כתוצאה מכך הקאנפו עבר "מערביזציה", גם מבחינת האינדיקציות של ההתאמה לפורמולה, אך בעיקר בכל מה שקשור בתהליך הייצור של הפורמולות. אם בסין עדיין נהוג לקנות צמחים נאים מבית מהרקחת השכונתי, ולרקוח את הפורמולה בבית, הרי שביפן הפורמולות מוכנות מראש בצורת גרנולות (אבקות מרוכזות), על ידי חברות תרופות שדואגות לסטנדריזציה גבוהה של כמויות החומרים הפעילים בצמחים, ושל מינוני הצמחים בתוך הפורמולות.
• תרבותית: אם מסתכלים בצורה שטחית על ההבדלים התרבותיים בין תרבות סין ליפן, ניתן לומר בכלליות שהתרבות הסינית שמה דגש הרבה יותר גדול על אינטלקט. את ההשפעה של זה על כתיבת מרשמי צמחים ניתן לראות בתופעה שמכונה "מודיפיקציה", כלומר שינוי של פורמולה קיימת על ידי הוספת צמחים או הורדת צמחים, או ע"י שינוי מינוני הצמחים בתוך הפורמולה. זו תופעה מאוד נפוצה בסין. כשהרעיון שמניע אותה הוא להתאים למטופל את הפורמולה המושלמת בעבורו. לעומת זאת ביפן, בקאנפו, זו תופעה שכמעט ואינה קיימת (ולכן, אגב, הם לא צריכים להסתמך על בתי מרקחת שכונתיים, ויכולים לייצר פורמולות סטנדרטיות), משום שעל פי תפיסתם אין צורך להמציא את הגלגל כל פעם מחדש, אלא צריך לבחור בפורמולה המתאימה ביותר מבין המאגר שקיים. ואם כבר עושים מודיפקציה, היא בד"כ כוללת הוספה של פורמולה שלמה נוספת, ולא מספר צמחים בודדים.
לסיכום: אין הבדלים עקרוניים בין רפואה סינית ליפנית, למעשה רפואה יפנית היא רפואה סינית שהתפתחה ביפן וכך קיבלה דגשים שונים מסיבות היסטוריות ותרבותיות, שיצרו פרקטיקה שונה, על בסיס אותם עקרונות.
מאת: שי בקליניק, מומחה לרפואה סינית וטיפולים אלטרנטיביים.
