חבר דמיוני

החבר הדמיוני של הילד: הילד חי בעולם דמיוני. מה תפקידם ומשמעותם של משחקי הדימיון? האמנם ילדנו חי בעולם דימיוני? ומתי יש לדאוג לגבי התופעה ?

מהו חבר דמיוני ?

רבים מהילדים משחקים משחקי דמיון בעלי החיים שלהם, הבובות או משחקים אחרים שהם אוהבים. הם יוצרים עמם אינטראקציה כחברים אנושיים. הפסיכולוגיה ההתפתחותית מסמנת זאת כאחד מהשלבים וכ- 37% מהילדים גם מפתחים חבר דמיוני ובלתי נראה כלל. ילדים עם חבר דמיוני יכולים לתאר אותו ואת התנהגותו ויש השומעים את קולו, רואים אותו או מסוגלים לגעת בו. הוא הופך לחלק מהמשפחה משך שנים. טיילור (Taylor,2009) מהחוקרים בתחום רואה ביצירת החבר הדמיוני מבחין בין החבר הדמיוני המשקף את היחסים בקרב המשפחה, בעיקר יחסי הורה -ילד, אולם במקרים קיצוניים יותר החבר הדמיוני נותן לילד אפשרות של פורקן רגשי שאינו אפשרי במציאות הריאלית. החבר הדמיוני יכול להעניש, לכעוס ובמקביל להיענש ולהיחשף לביטויים קשים דוגמת “אתה שמן, מטומטם, לא שווה” ועוד.

חבר דימיוני ? צילום: Pixabay Daniela Dimitrova
חבר דימיוני ? צילום: Pixabay Daniela Dimitrova

תופעה זו של חבר דימיוני הינה נורמלית מאחר ובשלבי ההתפתחות של זהות עצמית קיים עדיין השלב של חיבור בין ה”אני” האישי והסובב אותו. רק בשלב התפתחות מתקדם יותר מתפתחת זהות עצמית מובחנת ומנותקת מהסביבה ( במקרים בהם התהליך נורמאלי ותקין) .

מתי נדרשת התייחסות מיוחדת לתופעת החבר הדימיוני ?

נתייחס למספר מקרים שהתרחשו בהקשר לתופעה זו:

ליעל בת השלוש היה חבר דמיוני בשם יוני וההורים לא ייחסו לו משמעות ניכרת גם כשניכרה הקצנה ביחס אליו והיא הפכה לכפייתית עד ששמרה אותו בארון הבגדים שלה כדי שהאחרים לא יבואו עמו במגע. האם של יעל הרתה והמשפחה נאלצה לעבור למקום מגורים מרווח יותר. התינוק נולד ויעל לא גילתה בו עניין כלל. את הדיכאון ומצבי הרוח שלה ייחסו ההורים להולדתו של אחיה כשהפסיכולוג אליו פנו המליץ לשתף אותה ביתר אחריות לאחיה, להאכיל אותו, להלביש , לסייע באמבטיה.

יעל הגיבה בשמחה שהפתיעה את ההורים והחלה לקחת אחריות מלאה על אחיה שמצבו הלך והתדרדר. הוא ירד במשקל למרות הבקבוקים שהוכנו על ידי האם להאכלתו ושיעל דווחה כי אכל “עד הסוף”, בגדיו והצעצועים שלו החלו להיעלם והאם הופתעה לגלות שהשמפו עמו הייתה רוחצת את בנה עם יעל היה חסר באופן תדיר. במקרה זה התערב ה”גורל” לטובת האח שנולד בשיחת טלפון מוזרה שההורים קיבלו מהדייר שרכש את ביתם בה סיפר כי מצא בתוך הארון של “יעל” ובשק ,עליו היה רשום “יוני” שהוחבא עמוק והמשפחה החדשה שמה אליו לב רק כי החל להסריח מאכלים, בקבוקים ובגדים של תינוק…

יעל דאגה לחבר שלה, ליוני, שהותירה מאחור בארון. הוא שקיבל את מזונו של האח , בגדיו ושאר הצעצועים “שנעלמו”.  מצבו הפיזי שהלך והתדרדר יכול היה להסתיים בצורה חמורה יותר אלמלא הטלפון הגואל.

מקרה נוסף בו נתקלנו והגיע לתיעוד משפטי היה זה של מאיה.
האם הגיעה עם מאיה בת החמש לאחר שנואשה מרופאים שלא מצאו תסמין פיזי לכאבי הבטן החזקים שהיו לה עד לרמה שהייתה מקיאה, סירבה ללכת לגן, הסתגרה בחדרה והפסיקה לדבר עם הסובבים אותה. היא המשיכה לדבר עם בובתה בחדרה הסגור מבלי שההורים יכלו לעקוב אחר הנאמר אולם האם נוכחה ב”חבלות” בבובה , הפה נתלש , בשמלתה היו חורים בולטים, יד אחת נתלשה. ולשאלת האם אם מאיה רוצה בובה אחרת היא פרצה בצרחות , לקחה את בובתה, הטיחה אותה אל הקיר וכינתה אותה “שקרנית” ,”בוגדת”.
המפגש עמנו החל בבקשה שתצייר את תמונת המשפחה שלה.

כאן גם “נפתרה” תעלומת כאבי הבטן, השנאה לבובה ששיקפה למאיה את עצמה ושנאתה העצמית ואת החוויות הקשות שעברה. היא ציירה את הסב עם מעין ראש סכין במקום פין וממנו דולפות טיפות. מעבר לתוספת של הדמויות הנוספות שהיו מעורפלות.  מאיה סבלה מהתעללות מינית מצד הסב שהתברר שנהג כך גם בבת דודתה .הוא כלוא היום בבית הסוהר .
מאיה עברה שיקום ארוך והדרגתי אולם תמיד גם בשנים הבאות בהן עקבנו אחריה הייתה לה הדמות הנוספת , הדמיונית, שעמה שוחחה…

מתי צריכה להידלק נורה אדומה אצל ההורים?

ראשית יש לבחון את תוכן הדברים וזיקת היחס לחבר הדמיוני המוחשי או הווירטואלי: 

התוכן בו משתמש הילד ביחסו אל ה”חבר הדמיוני” יכול להיות הרסני, חדור שנאה, אגרסיבי או מתון , חביב, מעודד. במקרים של אגרסיה קיצונית ושנאה של החבר יש מקום לברר את המתרחש ביחסים בין ההורים לילד, או במה שמתרחש בגן והאם שם הוא חשוף לאמירות דומות שהוא משליך על העצמי האחר שלו .. הנגיש יותר .

משך הזמן המושקע ב”חבר”?

היקף הזמן שמשקיע הילד בחבר הדמיוני הוא הגורם הנוסף שצריך לעורר דאגה זאת כשקיימת נגישות, כמעט לכל הילדים, למשחקים במחשב ההופכים לעיסוק עיקרי של מרביתם בזמן הפנוי. ההורה אינו יכול להשוות בין הזמן שמקדיש הילד עם חברים ובין זה של החבר הדמיוני מאחר שמשחקים עם ילדים אחרים פחות אופייניים לדור זה.
אולם, התמקדות, כמו במקרה שתיארנו לעיל עם החבר ,הקדשת זמן מרובה יכולים להדליק נורה אדומה המשקפת, בעיקרה, צמצום המרחב האישי -רגשי של הילד בשל גורמים שונים כחרדה או הזנחה של הסביבה ועוד

התמודדות עם מצבי טראומה
החבר הדמיוני יכול לשמש אמצעי להתמודדות עם מצב טראומטי שהילד עובר או עבר. היחשפות ללעג מצד החברים בבית הספר, אי מקובלות, דחיה גם מצד ההורה, קושי ביצירת תקשורת עם אחרים ומצבים קשים יותר של היחשפות להתעללות ורבאלית או פיזית תתבטא בקשר המיוחד עם החבר הדמיוני שמשמש כבר אינדיקציה לפיצול בין המצב הריאלי והדמיוני ולמעבר לאימוץ והרחבה של המסגרת הדמיונית ,עם חבר טוב ההופך לבסוף וגם בגיל מאוחר לחלק מהאישיות שהצעיר מפתח. קנה המידה הוא התכנים, משך הזמן, תגובות נתק כאילו הילד שרוי בעולם אחר, התעקשות על היותו בעצמו החבר ואימוץ שמו והמאכלים שהוא אוהב…

תסמינים אלו ודומים להם כשהם מלווים בהתנתקות חברתית, מעורבות יתר והשקעת זמן רק לעולם דמיוני זה הינם תמרור אזהרה להורה ומחייבים התערבות.

בבליוגרפיה:

Taylor, M., Shawber, A. B., & Mannering, A. M. (2009). Children’s imaginary companions: What is it like to have an invisible friend? In K. D Markman, W. M. P. Klein, & J. A. Suhr (Eds.), Handbook of imagination and mental simulation (pp. 211-224). NY: Psychology Press.

ד”ר רות אנגל (אלדר) הינה פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית