יום הזיכרון: תהליכי שכול אבל ואובדן

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל: תהליכי שכול אבל ואובדן

מידי שנה ביום שלפני יום העצמאות של מדינת ישראל, בתאריך ד’ בחודש אייר, מצויין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל המיועד להנצחת זכרם של הנופלים בפעולות האיבה והלחימה. 

בכי. מקור: ויקיפדיה ברשיון שימוש cc3-by. צילום :Vassil
צער. מקור: ויקיפדיה ברשיון שימוש cc3-by. צילום :Vassil

יום זה מוקדש לזכרם של הנופלים והחללים, והוא מציף רגשות עזים בקרב רבים, הנמנים על בני משפחת השכול הישראלי, ששכללו קרובים וביניהם בני זוג, בנים, הורים, אחים , חברים או קרובי משפחה.

חווית השכול, האבל והאובדן היא פרטית, ונחווית באופן שונה על ידי אנשים שונים, והיא ממושכת ואינה מציפה ביתר שאת את האדם השכול רק ביום הזיכרון כמובן, אלא באירועים רלוונטיים נוספים כמו יום ההולדת של הנופל או יום פטירתו, ובהקשרים אחרים באופן ההופך את האובדן והאבל לחוויה מתמשכת ומכאיבה במיוחד.

מאפייני האובדן החיצוניים משפיעים על תהליכי האבל וקבלת המוות על ידי האדם החווה את מותו של הקרוב אליו: וכך תהליכי האבל בעקבות פטירת אדם קרוב בהקשר של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מסובכים יותר מכיוון שמדובר באבל ושכול המתייחס לנסיבות מוות בטרם עת, לרוב של אנשים צעירים במיוחד, הנקטפים בדמי ימיהם, ללא סממנים מתריעים, לא בעקבות מחלה או לקות, במפתיע וללא הכנה ואפשרות פרידה. מאפיינים אלה גורמים לעיתים קרובות לכך שהאבל הופך לאפיזודה של דיכאון שיכולה להתמשך ולהפוך לדיכאון כרוני המשפיע על התפקוד באופן חמור וקשה.

בפסיכולוגיה מתארים זרמים שונים את “האבל הרגיל” בשלבים של תנועה לינארית והתקדמות או בתנועה סינוסית של עליות ומורדות בין ייאוש כאב וצער, לבין חיפוש, תהייה ובחינה מחודשת של המציאות ונסיון לקבלה לבים בלבול, שוק וקיפאון (הפסיכולוג בולבי ופרקס).

הפסיכולוגית אליזבת קובלר רוס תיארה במודל שהגתה ב1969 חמישה שלבי התמודדות עם אבל ואובדן:
1. שלב הכחשת המציאות והשתהות של האדם מלהתמודד עם המציאות- מנגנון הדוחק את המציאות החדשה מהכלה, באופן המאפשר שהות להתחיל לעכל את מצב החדש.
2. שלב הזעם, כעסים, עצבנות, רוכז, קנאה, שנאה כלפי המצב, כלפי הסובבים, כנגד כל גורם המצוי בסביבתו של האדם החווה את האובדן. בשלב זה, על הסובבים את האדם החווה זאת באופן מכיל, מבין ומקבל ולא להגיב באופן דומה שלילי כלפי האדם השכול על מנת לא להרחיק אותו ולהביא לבידודו הרגשי.
3. שלב המשא ומתן- מיקוח (נפוץ בחולים סופניים שמבטיחים אשר מנסים להתחייב לעשות דברים מסוימים בעבוד המשך חייהם או מימוש מאווים כלשהם)
4. שלב הצער, האובדן, דיכאון ותחושות שליליות, פסימיות, האשמה עצמית, חוסר אונים, העדר שליטה, תחושת אכזבה, חווית ניתוק, דיכדוך וראייה פסימית שלא רואה טעם בחיים. בשלב זה האדם חווה את האובדן ואי הפיכותו במלוא העוצמה. בשלב זה יש הסבורים כי יש להעצים את רוחו של החווה אובדן בעשייה אחרת בעלת משמעות, באהבה ובהכלה שמאפשרת התפתחות וסיום הדיכאון בעוד שיש הסבורים כי תהליך זה הוא פנימי בלבד ואין צורך ותועלת בהעצמה ועידוד שאינן מסייעים.
5. קבלת האובדן והשלמה עם המוות של הקרוב. שלב זה כולל את ההתרגלות לכך שהנפטר איננו עוד ובסיומו מתחדשת אט אט האנרגיה להתמודדות רגשית עם החיים ללא הנפטר בהם.