ראשי » הורים ומשפחה, כתבות-מרכזיות-ראשי, פסיכולוגיה ובריאות הנפש » למה הילדים שלנו לא יודעים לשחק ביחד?

למה הילדים שלנו לא יודעים לשחק ביחד?

למה הילדים שלנו לא יודעים לשחק ביחד?

כשהיינו ילדים שיחקנו כל אחר הצהריים עם חברים בחצר, במגרש או בבית הספר. ילדי השכונה היו יורדים למטה ומשחקים ביחד במשחקי כדור, משחקי דמיון, קלאס ומחבואים. בזממנו היתה בקושי טלוויזיה עם ערוץ אחד (ובשחור לבן), לא היו מחשבים, לא היו טלפונים ניידים או טאבלטים אז בילינו שעות עם חברים. מאז הכל השתנה ובעיקר הטכנולוגיה נכנסה הביתה ולקחה לנו את הילדים שלנו שהפכו ליצורים הבוהים במסכים, יש להם בעיות שמיעה (הם לא עונים כשקוראים להם) ולעיתים רחוקות הם מוציאים צלילים לא ברורים לחלל האוויר. לרוב הילדים יש חדרים מאובזרים בכל טוב הארץ (או סין) והם נוטים לבלות בחדרם שעות רבות (בזמננו ללכת לחדר היה עונש…) ולרובם יש מאות חברים בפייסבוק שאנחנו לא מכירים (בחלק מהמקרים גם הם לא מכירים את רובם…). 

ילד. מקור: ויקיפדיה ברשיון חופשי PD. צילום: Kucharek

ילד. מקור: ויקיפדיה ברשיון חופשי PD. צילום: Kucharek

לצד זאת, תופעת המפגשים עם חברים עדיין תקפה ומי מאתנו כהורה אינו מכיר את הסיטואציה שבה אחד מילדינו מארח אצלו חבר/ה מהגן או מהכיתה?. בגילאים צעירים ברירת המחדל היא אצלנו בבית ובגילאים מאוחרים זה תמיד אצל החברים האחרים. השאלה הגדולה היא מה קורה במפגשים הללו ומה תפקידנו כהורים בעניין זה? אם בעבר היינו טרודים בשאלות של : “האם הם יסתדרו ביחד או שהם יריבו?”, “האם הם ישאירו את הבית עומד על כנו או לא”, “כמה רעש ובלגן הם יעשו?”, היום השאלות אחרות לגמרי: “מה הם עושים שעות בחדר בדממה?”, “האם הם באמת משחקים ביחד או בנפרד?”

סביר להניח שרוב המקרים נמצא את הילדים ישובים זה לצד זה אבל בוהים במסכים נפרדים, לפעמים אחד מהם מסב את תשומת ליבו של השני במשחק או בסרטון והם חוזרים לבהות במסך שלהם. אז מה הבעיה? מצד אחד אין ספק שיש שקט, החדר נשאר מסודר והילדים מרוצים. אז למה לא להשאיר את המצב כפי שהוא? למה זה מפריע לנו שהם לא באמת משחקים ביחד? אולי כי נולדנו בדור אחר שבו לא הכרנו משחקים כאלה ולכן תופסת ניראתה לנו אטרקטיבית במיוחד? אולי כי ההורים שלנו היו יותר בבית והקדישו לנו זמן למשחק ולבילוי משותף ולא נדרשנו לבדר את עצמנו או אולי זה בגלל שיש להם אפשרות להתבדר בדרכים חדשות וזה מה שהם מכירים?
אם תשאלו אותי, אני חושבת שהילדים של היום לא יודעים כבר איך לשחק ביחד, איך לדבר אחד עם השני ואיך להעביר את הזמן בלי לבהות במסך כי לזה הם נולדו. זה ניראה די מגוחך להוציא מחק קופסא מהארון ולשכנע את הילד לשחק בו כשהמשחק מתחרה עם מסך אינטראקטיבי, תלת מימדי, צבעוני וקליפי. עם זאת, אני חושבת שמשהו הלך לאיבוד בין המסכים ותפקידנו כהורים ללמד את ילדינו שאפשר גם אחרת. תפקידנו להראות להם משחקים משותפים שיאפשרו להם להתחרות, ליהנות, לנצח ולהפסיד האחד לשני ולא מול המחשב. זה ילמד אותם לתקשר עם אחרים וללמוד איך עומדים בכללים או שאומרים “פוס, לא משחקים”. זה ילמד אותם להיות אקטיביים ולהוציא מרץ ולא לשבת שעות באותה תנוחה מבלי לזוז או לאכול במשך שעות. זה ילמד אותם להיות ולא לבהות וכמובן שזה יאפשר להם לבלות עם אחים, הורים וחברים באמת!. אז בפעם הבאה שילדיכם מביא חבר הביתה, נצלו את הסיטואציה והציעו לו לשחק במשחקים שהוא פחות מכיר (מניסיון, זה מאוד מרתק אותם וחדש להם והם שמחים לנסות דברים חדשים), עודדו אותו ואת החבר לבחור משחק ביחד ולשחק על השטיח או במגרש המשחקים ליד הבית. העצה הזו גם מתאימה למצבים שבהם יש לכם שעה פנויה ואתם רוצים לבלות באמת עם הילדים ואולי גם קצת להרגיש את הנוסטלגיה שבמשחקים שאתם גדלתם עליהם לפני עידן המסכים…

מאת: ד”ר שלי גפן. ד”ר שלי גפן היא מרצה וחוקרת תקשורת המתמחה ביחסים סביב המסכים. במסגרת זו היא מעבירה הרצאות וסדנאות להורים וצוות חינוך במטרה להתנהל באופן מיטבי במציאות התקשורתית כיום. במסגרת זו שלי מעבירה הרצאות וסדנאות להורים, למתבגרים ולאנשי מקצוע במטרה לשפר את היחסים ולהתנהל באופן מיטבי סביב המסכים.