ראשי » הורים ומשפחה, הריון ולידה, חדשות חמות, כתבות-מרכזיות-ראשי, פסיכולוגיה ובריאות הנפש » מחקר: איך להפחית תוקפנות גברית ולהגביר אימהיות כלפי ילדים

מחקר: איך להפחית תוקפנות גברית ולהגביר אימהיות כלפי ילדים

מחקר חדש מגלה  : כיצד אפשר לכוון את המוח להתנהגות אמהית בנקבות, ולהפחתת תוקפנות בזכרים

רוב נקבות היונקים יולדות ומטפלות בצאצאיהן, בעוד שהזכרים ממלאים תפקיד קטן יותר בהורות, ולעתים אף עוברים לנקבות אחרות זמן קצר לאחר ההזדווגות (התנהגות המוכרת כפוליגמיה). ועדיין, מדענים מתקשים להצביע על האיזור המדויק במוח שבו מתבטאים – או שממנו נובעים – הבדלים אלה בין המינים. מכיוון שכך, השאלה עד כמה “התנהגות הורית” צרובה במבנה המוח נותרה עד כה פתוחה.

ד”ר טלי קמחי ותלמיד המחקר ניב סקוט, בשיתוף עם ד”ר עפר יזהר והחוקר הבתר-דוקטוריאלי ד”ר מתיאס פריג’, מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, יצאו למצוא פתרון לשאלה בסיסית זו, והתמקדו בעכברי מעבדה. עכברות נוטות להתנהג באופן אמהי למדי, גם אם טרם המליטו גורים. הן יחזירו גור שנשאר בפינת הכלוב אל המקום הבטוח בקן הרבייה, יקדישו זמן לטיפוח של גור בן יומו, ועוד. נטייה זו מועצמת בעכברות אימהות. הזכרים, לעומת זאת, הם בדרך כלל תוקפנים ושומרים על הטריטוריה שלהם. במקרים רבים הם מתעלמים מגורים שאינם שלהם, ולעתים אפילו תוקפים אותם. אבל במשך פרק זמן קצר לאחר ההזדווגות והמלטת הגורים, הם בכל זאת מפגינים התנהגות הורים.

כדי לחקור כיצד המוח מבקר התנהגות הורית זו (בזכרים ובנקבות כאחד), התמקדו המדענים בחלק קטן של המוח (בהיפותלמוס) הקרוי AVPV, הגדול יותר אצל נקבות מאשר בזכרים; ובמיוחד בתאי עצב שמבטאים את החלבון (Tyrosine Hydroxylase) TH, הממלא תפקיד בייצור המתווך העצבי דופמין.

כך נמצא שבעכברות יש יותר תאי עצב מפיקי TH בהשוואה לזכרים; וכן, שבעכברות אמהות יש יותר תאים כאלה בהשוואה לנקבות שטרם המליטו.
המדענים הפעילו שיטות גנטיות ונוירו-ביוכימיות – בין היתר באמצעות גירוי אור (אופטו-גנטי) – כדי להעלות ולהפחית את הביטוי של TH בתאי העצב של אזור המוח המוגדר, וכן כדי להפעיל את קבוצת תאי העצב האלה; ותיעדו את ההשפעות ההתנהגותיות שנבעו מכך – הן בזכרים והן בנקבות. בדרך זו התברר שהעלאת רמות TH בתאי עצב אלה משפיעה במיוחד על ההתנהגות האימהית של העכברות. עירור אופטי-גנטי קצר של תאי העצב מפרישי ה-TH, גרם להגברה מובהקת של התנהגות אימהית. בניסוי המשך התברר שמניפולציות אלה הגבירו גם את רמות האוקסיטוצין (הורמון המסייע בכיווץ שרירי הרחם בלידה וכן בהנקה ואשר מכונה “הורמון האהבה”) בדם, דבר שהתבטא בהתנהגות הורית מסורה יותר. לעומת זאת, הפחתת מספר תאי העצב מבטאי TH בעכברות הביאה להורדת רמות האוקסיטוצין, ולשיבוש ההתנהגות ההורית שלהן.

שימוש בשיטות אופטו-גנטיות (הפעלת תאי עצב באמצעות אור) כדי להגביר פעילות התאים המפרישים TH בעכברים זכרים, לא הוביל לשינוי ברמות האוקסיטוצין ולטיפול בגורים, אבל באופן מפתיע, הפחית במידה רבה את התנהגותם התוקפנית של זכרים שאינם אבות כלפי גורים זרים, וכן כלפי זכרים בוגרים זרים. הפחתת מספר תאי העצב האלה, הביאה להעלאה בתוקפנות כלפי גורים, ולהגברה משמעותית של תוקפנות באופן כללי. כלומר קבוצת תאי עצב אלה ככל הנראה אחראית להפחתת התנהגות תוקפנות. בזכרים (בשונה מאשר בנקבות).

“שליטה בפעילות ובכמות של תאי העצב הייחודיים האלה איפשרה לנו לכוון את מידת ההתנהגות האמהית של הנקבות, וכן את תוקפנות הזכרים” אומרת ד”ר קמחי. “תוצאות המחקר מרמזות על כך שהתנהגות אמהית נשלטת על-ידי רשתות תאי עצב מובנות (מולדות), השונות במידה מה בזכרים, בהשוואה לנקבות, ואשר מבוקרות, לפחות באופן חלקי, באמצעות ההורמון אוקסיטוצין”.

ד”ר טלי קמחי וחברי קבוצת המחקר שלה מתכוונים להמשיך לחקור את רשתות תאי העצב במוח המווסתות התנהגות הורית, לצד התנהגויות נוספות השונות בקרב זכרים ונקבות, כמו תקשורת חברתית, תוקפנות והתנהגויות מיניות. בדרך זו הם מקווים להשיג הבנה טובה יותר באשר לקשר בין תכונות מוחיות מולדות (גנטיות, פסיולוגיות ומבניות) לבין השפעות סביבתיות אליהן אנו נחשפים במהלך החיים; וכן באשר לשאלה כיצד כל אלה מעצבים התנהגות חברתית בזכרים ובנקבות. תובנות אלה יוכלו אולי, בעתיד, לסייע בהבנת הגורמים הביולוגים המעורבים בהפרעות מוחיות בעלות אופי חברתי, ואשר מתבטאות באופנים שונים בגברים ובנשים, כגון, דיכאון לאחר לידה, אגרסיביות ואוטיזם.