מסכים ומסכות

מסכים ומסכות – אלימות ובריונות ברשתות החברתיות
חג הפורים מאחורינו וכולנו התחפשנו במיטב התחפושות. זה היום היחיד שבו אנחנו בוחרים מי אנחנו רוצים להיות ולעוף עם הדמיון רחוק. כל בן יכול להתחפש לבת, צעיר יכול להתחפש לזקן, ילדה יכולה להפוך לגברת ולהתהדר בתחפושת מפוארת. האמנם? האם אנחנו באמת מי שאנחנו טוענים שאנחנו? האם אנחנו לא מתחפשים כל יום במציאות ובמסכים?

ילדינו גדלים בדור המסכים ומתנהלים בשני עולמות מקבילים: העולם האמיתי והווירטואלי. העולמות מחלחלים זה לזה ומשפיעים על זהותם, דמותם והתנהגותם של ילדי המסכים. כל אחד מאתנו בוחר מי הוא רוצה להיות ומשחק במשחק החיים לצד דמויות של אחרים: משפחה, חברים, זרים ועוד. עם זאת, המסכים העצימו את יכולתנו לעטות מסכות ולבנות לעצמנו זהות עצמית וחברתית בהתאם לרצון או לצורך.

רשת חברתית והשפעותיה הבריאותיות: דיכאון פייסבוק. איור המחשה: פורטל הדוקטור. הזכויות שמורות.
רשת חברתית והשפעותיה החברתיות. איור המחשה: פורטל הדוקטור. הזכויות שמורות.

המסכים מאפשרים לנו להתחבא מאחורי האנונימיות ולומר מה שלא היינו מעיזים לומר פנים אל פנים, הם מקצינים ומעצימים מסרים ותיוגים לאנשים ולקבוצות חברתיות ביכולת להגיע להרבה אנשים בזמן קצר ולהפיץ את הבשורה הלאה. כל ילד יכול לבחור שעיר לעזאזל ולכנות אותו בשמות שידבקו בו ולא ניתן יהיה לחזור אחורה: אתה הומו! את זונה! אתה אפס! את שמנה! כולם שונאים אותך…כל אחד מהילדים הטובים שלנו יכול להפוך לפוגע או לקורבן בלחיצת כפתור (או לחיצה על ההדק…). ומשם הדרך קצרה לפגיעה רגשית, נפשית ואף פיזית, לריחוק, חרם ודחיינות חברתית. תנסו לדמיין לרגע איך הייתם מרגישים אם הייתם מגיעים לעבודה ואף אחד לא היה מדבר אתכם יום/שבוע/חודש?

איך הייתם מרגישים אם כל המשרד היה מלא בכתובות נאצה עליכם ואתם לא מסוגלים להרים את הראש ולראות את הכתובת על הקיר…תחשבו כמה בדידות חווים ילדינו בעולם הוירטואלי וחוששים לשתף, לבקש עזרה, להתייעץ או לדווח למבוגר אחראי. לצערנו, לעיתים הם צודקים. דיווח למבוגר לעיתים מחמיר את העניינים ומבודד אותם מהחברים…אז מה עושים?

ראשית עלינו להיות נוכחים בעולם הוירטואלי של הילדים – עלינו לשאול אותם מה הם עושים שם? עם מי הם מתכתבים? מי החברים שלהם? במה הם משתפים? למה הם עדים? אחד הקשיים הוא שהילדים לא יודעים מהם הקווים האדומים – מה מותר ומה אסור ואיך צריך לדבר/לנהוג.

שנית, עלינו לתת להם כלים חברתיים ותקשורתיים להתמודדות במציאות האכזרית ברשת: עלינו להסביר להם מהו שיח מכבד? איך מתקשרים עם אחרים? כמה אני חושף ומשתף פרטים על עצמי ועל חיי מבלי לפגוע בפרטיותי? איך אדע אם ההתכתבות היא פוגענית? מה לעשות כשאני עד לפגיעה ברשת? מה לעשות אם פגעו בי? מומלץ לשתף את הילדים באירועים המתרחשים בתקשורת וליצור דיאלוג פתוח בנושא במטרה לתת להם כלים ותובנות להתמודדות בעצמם.

שלישית, עלינו לקבוע כללים וגבולות בהתנהלות סביב המסכים. יש להחליט במשותף עם הילדים האם הם פותחים פייסבוק או אינסטגרם? מי החברים והעוקבים שלהם? מהם הקווים האדומים ומתי עליהם לשתף מבוגר אחראי. יש להדגיש כי המטרה שלנו היא להגן עליהם והיום הסכנות מתרחשות גם בבית ובפלאפון ולא רק בכביש או במועדון. עלינו ליצור שיתוף פעולה עם הילדים ולא להפוך לשוטרים כי אין לנו יכולת לפקח ולדעת כל מה שקורה במרחב הוירטואלי בכל רגע. עלינו כהורים לעזור להם להתמודד עם הסכנות מתוך מודעות, נוכחות, תיווך ומעורבות. עליהם להבין שהמרחב הוירטואלי הוא שיקוף של המציאות ועליהם להיות אמיתיים, לתת כבוד ולכבד את האחרים ולא להתחבא מאחורי מסכות ומסכים. אלה הילדים שלנו ועלינו להגן עליהם במיוחד בדור המסכים!

מאת: ד”ר שלי גפן. ד”ר שלי גפן היא מרצה וחוקרת המתמחה ביחסים סביב המסכים. שלי שותפה במרכז “רגעים” ומעבירה הרצאות וסדנאות להורים ולאנשי חינוך ומקצוע לשם שמירה על מקומם כמבוגרים אחראים לצד שיפור היחסים עם דור המסכים.


דילוג לתוכן