פרופ’ אסא כשר: “אנחנו מדינת פארטאץ’. אין לי שמץ אמון במקבלי ההחלטות…”

משבר מגיפת נגיף קורונה ממשיך לגבות קורבנות בעולם ובישראל ומעורר שאלות רבות. שאלות מוסריות, אתיות, ערכיות ושאלות רבות נוספות שאנו שואלים גם את עצמנו, גם את הסביבה הקרובה אלינו וגם את מקבלי ההחלטות. המשבר מציף אל פני השטח קונפליקטים וסוגיות חשובות הנוגעות לתחום בריאות הציבור, המדע, הרפואה, המוסר, האתיקה והמדיניות הציבורית. לאור שאלות וסוגיות בוערות אלה המעסיקות אותנו בתקופה זו ועוד, מעניין לשמוע מה ההתייחסות של פרופ’ אסא כשר לנושא, ובקריאה של הראיון הבא בהחלט ניתן לקרוא שיש לו מה להגיד!

“מדינת פארטאץ’, מדינה תת רמה בהתנהלות הארגונית שלה”

לאור מה שקורה באיטליה, בספרד ובעוד מקומות בעולם, והחשש שהתופעה תקרה גם בישראל, מה לדעתך הם האידאל והערכים המוסריים שצריכים להנחות רופא כשהוא שצריך לבחור מי להנשים במקרה שאין מספיק מכונות הנשמה?

די מוזר בעיני שזו השאלה הראשונה שעולה על הדעת ושמתעסקים בה הרבה לפני שמתעסקים בשאלות אחרות, משתי סיבות זו שאלה מוזרה. קודם כל, זו שאלה די רווחת בהתנהגות של יחידות לטיפול נמרץ. כשמחלקה הפנימית רוצים להעביר לטיפול נמרץ יש כמה אפשרויות את מי אנו בוחרים להכניס לטיפול נמרץ מבין החולים שנמצאים במחלקות הפנימים, יש לנו עקרונות וכללים ופרוצדורות. השאלה הזו לא נולדה אתמול! כיוצא בזה צריך לומר שאנחנו בישראל אנחנו מאוד רחוקים מהמצב הזה. יש לנו 120 מונשמים, מספר שהוא יותר נמוך מאתמול, ויש לנו כ-3,000 מכונות.

זו שאלה שצריך קצת להבין למה כל כך מתעסקים בה, מתעסקים בה בגלל הצבע הצהוב שלה! השאלה מעניינת, היא מסקרנת, היא צהובה. כאילו יש פה איזו הכרעה דרמטית בין מי יחיה ומי ימות ולכן בוא נתעסק בה. זה אופייני להתעסקות הרדודה, הלא אחראית של התקשורת ופוליטיקאים ואחרים בשאלות המוסריות שעומדות על הפרק.

פרופסור אסא כשר. צילום: cc sa 3 by Revah Production CC wikipedia
פרופסור אסא כשר.  צילום: CC sa 3 by Revah Production CC wikipedia

זו שאלה שאתה צריך להיות עם תשובה מן המוכן אבל היא לא השאלה הראשונה, הדחופה שצריך להתעסק בה. בתקופה שהייתה סכנה של שפעת העופות בעשור הראשון של שנות ה-2,000, בהערכות של משרד הבריאות באותו מקרה, נוכח אותה סכנה, הוקמה וועדה קטנה שהקים משרד הבריאות, שאני הייתי היושב ראש שלה, והחברים האחרים רופאים ומשפטנים. הועדה התבקשה להגיד מה הכללים, מה צריך לעשות? ואנחנו ישבנו על זה והגענו להסכמות! הבאנו את זה למועצה הלאומית לביו אתיקה שאישרה את זה. זאת אומרת יש במגירה מסמך! וכמו שאני מכיר את מדינת ישראל, המסמך שנכנס פעם, לפני 15 שנים למגירה, לא אומר שמישהו היום יודע שהוא קיים. זה מפני שאנחנו מדינת פארטאץ’, מדינה תת רמה בהתנהלות הארגונית שלה, מדינה בלי זיכרון ארגוני, מדינה שכל הזמן ממציאים את הגלגלים מחדש ולכן הגלגלים עקומים כי הם חדשים, ולא משתמשים בגלגלים שכבר למדו את העקמומיות שלהם וכבר תיקנו אותה. פשוט בושה וחרפה!

לשאלתך, העדיפות הראשונה היא לאלה שחייהם בסכנה והעדיפות השנייה היא לסגל הרפואי, ויחד עם הסגל הרפואי זה גם כל מי שחי במחיצתו של הסגל הרפואי זאת אומרת המשפחות שלהם. אלה הם הקבוצות שיש להן, במסמך שלנו, עדיפות עליונה. ויש גם בקצה הרשימה אנשים שעובדים במוסדות חיוניים כמו מים, חברת החשמל וכיוצא בזה.

“האם יתכן שלא עשו כלום כי ‘הם בלאו הכי ימותו’ כמו שפעם גרוטו אמר?”

מה דעתך על השאלות שנדונו באיטליה לגבי עדיפות לצעירים עם סיכוי גבוה יותר לשרידות, על פני מבוגרים עם סיכוי שרידות נמוכים?

כל התופעה הזו שיש מקומות שבהם יש קריטריונים כאלה היא תופעה מאוד מצערת ואפילו גורמת לדיכאון. אני חושב שהם כולם ראיות לרדידות ולעליבות של החינוך הרפואי, שבמקום לחנך את הרופאים לאתיקה הרפואית כמו שצריך, אז משאירים את העניין בידי האינטואיציות, הגולמיות, החברתיות, הלא מוצדקות של הרופא הזה או הרופא ההוא או המנהל הזה או המנהל ההוא ולא פועלים כמו שצריך. צריך להבין שלא בא בחשבון שעכשיו תמציא את הגלגל הזה שחשבו עליו כבר אלפיים שנה לפניך. כשאנחנו מדברים על הגיל צריך להבין שאפשר להכניס את הגיל לתמונה בשתי דרכים:

יש דרך אחת שהיא דרך לגיטימית, ואתן דוגמה קיצונית – בבעיות פריון של נשים, אנו אומרים שמגיל מסוים ואילך אנחנו לא מטפלים בבעיה, למרות שהאישה רוצה כי סיכויי ההצלחה הם אפס! חבל על המשאבים וחבל על האישה וחבל על הרופאים, אין בזה טעם. במקרה זה, הגיל יכול להיכנס לשיקולים הרפואיים. השיקול הרפואי יכול להיות כזה שמביא בחשבון את המצב של המטופל, את התרופות האפשריות וכן את סיכוי ההצלחה והסיכונים שיש בכל דרך טיפול. סיכויי ההצלחה יכולים להיות קשורים בגיל ואז זה לגיטימי, זה חלק מהשיקולים הרפואיים.

לעומת זאת, אם אני אומר בלי שום קשר לשיקולים הרפואיים שיש לי העדפה לצעירים על פני זקנים זאת היא גזענות בתחום הגיל. זה גרוע בדיוק כמו שאני אגיד שאני מטפל בלבנים ולא בשחורים, בגברים ולא בנשים, ביהודים ולא בערבים. זה לא בא בחשבון! כל האפליות האלה לא באות בחשבון. לכן גם האפליה מטעמי גיל, שבה הגיל הוא משתנה עצמאי, והוא לא חלק מהשיקולים הרפואיים אלא הוא סתם מונח שם זה לא בא בחשבון.

כל ההתבטאויות הפרימיטיביות האלה שגורמות לזה שאנשים חשים שמותר להפקיר את הקשישים – עכשיו יש לזה בישראל ביטוי שמעורר דאגה גדולה. אני לא יודע בדיוק את העובדות, ובעצם אף אחד מאיתנו לא יודע בדיוק את העובדות בקשר לכל מה שהתרחש בבתי האבות והדיור המוגן. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה שם אבל אין לנו שום ספק שיש שם אחוז תמותה גבוה מאוד מהקורונה. עכשיו נשאלת השאלה איך זה קרה? יש לנו רגולטור שנקרא משרד הבריאות – איפה הרגולטור? איפה היתה ההשגחה הספציפית על קבוצת הסיכון הזאת? איפה נקטו באמצעים הדרושים? שזה גם סגר וגם בדיקות? כדי להגן על הקבוצה הזאת? האם יתכן שלא עשו כלום כי הם בלאו הכי ימותו כמו שפעם גרוטו אמר? (פרופ’ איתמר גרוטו, המשנה למנכ”ל משרד הבריאות – מערכת אתר הדוקטור) הם ימותו בלאו הכי כל אלה, זה לא סוד כזה גדול שהם ימותו בלאו הכי. האם יש לנו פה ברקע, ואני לא אומר שזה המצב, כי אני אומר בפירוש שאני לא יודע מה המצב, אבל האם יש לנו ברקע אפשרות של איזו מין החלטה בלתי מוסרית, אני מניח שהיא גם בלתי חוקית, בוודאי בלתי אתית, מבחינת הטיפול הרפואי של לתת לאנשים האלה במקומות של הקשישים, עדיפות נמוכה בהתעסקות המאורגנת? זה נורא ואיום. אין לי מילים כדי לתאר את ההרגשה שלי עד כמה אפשרות כזו היא נוראה ואיומה.

“לא שמעתי נימוקים שאומרים לי שמה שעשה משרד הבריאות עד היום זה המינימום הדרוש”

מה נכון להעדיף? סגר בתנאים מחמירים להגנה מוחלטת עבור מבוגרים ובעלי מחלות רקע, או פתרון שנוטה יותר לאיזון כלכלי עם שגרה מגבלות קלות יותר שיפחית את הנזקים הכלכליים, הפסיכולוגיים והחברתיים?

כשיש התנגשות בין שני ערכים חשובים או אינטרסים חשובים, שאני לא יכול לשרת את שניהם באופן מלא בבת אחת, אז אין לי ברירה, ואני צריך לחשוב בנסיבות שבהן אני נמצא, איזה אינטרס יותר חשוב. אבל, משהחלטתי שאינטרס אחד הוא יותר חשוב, בזה לא מחקתי את השני. אני צריך לפגוע בשני באופן מינימלי! לכן אם אני מעדיף את השמירה על החיים, מה שמובן מאליו, אני צריך לשם כך למשל לפגוע בחופש התנועה ועוד כל מיני דברים אז אני עושה את זה אבל אני צריך לפגוע בהם במינימום הדרוש, לא צריך לפגוע בהם מעבר לדרוש. מה המינימום הדרוש? האמת היא שאני לא יודע. ואני לא שמעתי נימוקים שאומרים לי שמה שעשה משרד הבריאות עד היום זה המינימום הדרוש. יכול להיות שכן ויכול להיות שזה יותר מידי.

קראתי היום מאמר שאומר, שבכל המקומות שבהם התפרצה המגיפה, ביום החמישים בערך, היא מתחילה לרדת. אחרי 5-7 שבועות, הגרף מתייצב, העקומה נעשית שטוחה ואז היא מתחילה לרדת והגרף הזה לא תלוי בשאלה אם היה סגר או לא היה סגר. זה הדבר המדהים מהממצאים הגלובליים, כשאתה מסתכל על כל המדינות.
לכן, יש רגליים להשערה שמרגע מסוים ואילך, שיכול להיות שאנחנו כבר נמצאים בו, אז הסגרים המלאים הם מופרזים. אבל זאת שאלה עובדתית, זו שאלה מדעית, שאלה סטטיסטית. אני לא רוצה לנקוט בה עמדה. אני חושב שצריך להשאיר אותה למומחים אמיתיים.

“אין לי שמץ אמון במקבלי ההחלטות”

מה הבעיות האתיות שאתה מזהה במצב הנוכחי של ההתנגשות בין הזכות לפרטיות למול בריאות הציבור?

אני חושב שקודם כל אתה מחליט מה יותר חשוב – וברור שבריאות הציבור זה יותר חשוב. זה פוגע בפרטיות, אז צריך לפגוע בפרטיות במינימום דרוש. אני סומך על השב”כ שכשהוא יפעיל את האמצעים שלו אז הוא לא יעשה בזה שימוש מעבר למה שהתבקש ומעבר לדרוש. ולכן אם יש נזק שיגרם, זה נזק הכרחי. ולכן, אם אתה חייב לגרום נזק, הוא חייב להיות הנזק המינימלי ההכרחי.

ציינת קודם שגם כשיש ניירות עמדה וחומר להתבסס עליו, הדברים נעשים בצורת פארטאץ’. במשבר הקורונה בו אנו מצויים, מי צריך להיות הגורם או המנגנון הציבורי המחליט על הקצאת משאבים ושנכון שירכז את הטיפול באירוע הזה ברמת המדינה?

אפריד את התשובה לשני חלקים: מי צריך להיות אחראי על הקצאת משאבים ומי צריך להיות אחראי בכלל על כל הפרויקט הענקי הזה, שכולל הקצאת משאבים אבל שיש לו גם אלמנטים אחרים. האתיקה של הקצאת משאבים היא אתיקה רפואית, ואתיקה רפואית נקבעת על ידי רופאים ומשפטנים, אנשי אתיקה שהם פילוסופים ואחרים ושלא יתערבו בזה הפוליטיקאים, ולא יתערבו בזה הפקידים ולא יתערב בזה אף אחד שזה לא המקצוע שלו.
זו צריכה להיות החלטה מקצועית, עניינית, והיא מתקבלת באופן מסורתי. לכן, כשמדובר על הקצאת משאבים ועל האתיקה של הקצאת משאבים, זה עסק שהוא בידי המקצוענים בלבד.

כשמדובר על ניהול של כל הפרויקט, אז אני רוצה להגיד את זה, לדבר איתך בצורה לא פוליטית, זהירה במיוחד: אין לי שמץ אמון במקבלי ההחלטות. חלק מהם הם פוליטיקאים, חלק מהם הם פקידים – אין לי שמץ אמון לא באלה ולא באלה!
מה זה אמון? אמון זאת היא הצדקה לחשוב שמה שהם אומרים לי נכון. אז אמון זה לא קירקורי הבטן של “אני אוהב אותו” וש”הוא מלך”. זה לא אמון, זה סנטימנטים! אמון, זה משהו רציני – הצדקה לחשוב שהוא יודע מה שהוא עושה. נגיד שאנחנו רוצים שלחייל יהיה אמון במפקד שלו, אז אנחנו לא רוצים שהחייל יאהב את המפקד שלו. אנחנו רוצים שלחייל יהיה נימוק טוב מאוד למה הוא מקבל את מה שהמפקד שלו אומר, ממש בסיס יציב, בסיס של הצדקה.

אין לי הצדקה בשום דבר שבא מהפוליטיקאים, גם הפוליטיקאים הספציפיים שבהם מדובר, ואני לא אתן את הנימוקים שיש מכיוון שזה כבר יהיה פוליטיקה. ואין לי אמון גם במקבלי ההחלטות בדרג של משרד הבריאות. אני לא חושב שהם מומחים לשאלה שהם מתעסקים בה וגם אם הם יכולים לגייס מומחיות מאיזשהו מקום, הם לא טורחים להסביר לנו מה הנימוקים שיש להם לצעדים שהם עושים. עד היום לא שמעתי הסבר אחד מלא ומתקבל על הדעת, בהיר ומקצועי למשל בעניין הבדיקות – מה קורה פה? למה לפעמים כן צריך, לפעמים לא צריך, לפעמים יש ולפעמים אין, לפעמים פה, לפעמים שם. כל הדייסה הזו שנוגעת לבדיקות – היה לי אמון, גם אם לא הייתי מסכים למה שאומרים, אבל היה לי אמון שהם יודעים מה שהם עושים, אם היו מסבירים את זה בצורה משכנעת. אבל הם לא מסבירים בכלל. הם לא שקופים בכלל. כשהם מגמגמים, אז הם סותרים אחד את השני ואחד את עצמו. לכן אין לי אמון בהם. אני לא יוצא מהנחה שהם יודעים מה שהם עושים. לכן כל העסק מתנהל בצורה שהיא בעיני כושלת. אני לא אומר את זה לגבי החלטה א’ או החלטה ב’. אני אומר את זה מבחינת האמון שיש לי ולכל אחד שדומה לי באיכות ההחלטות של הפוליטיקאים והפקידים שמקבלים את ההחלטות האלה. אין לי אמון בהם.

זה מעורר שאלות גדולות לגבי המשטר הדמוקרטי. אני חושב שכל הרעיון הזה שיש לנו ממשל של פוליטיקאים שהם נציגי מפלגות ושאין להם שמץ של התמצאות במה שעושה המיניסטריון שלהם ושהם מקבלים החלטות מהותיות בענייני המיניסטריון שלהם זאת בעיני צרה צרורה. זוהי צרה צרורה שהיה צריך למצוא דרך לצאת ממנה.

אני לא סומך על ליצמן בתור אחד ממקבלי ההחלטות, מהנימוקים שאמרתי קודם. ובלי שום קשר לזה, ביום שהוא התמנה להיות שר הבריאות בפעם הראשונה – מה היכולת שלו לקבל החלטות בענייני בריאות ? הוא מחליט איפה יקימו בית חולים חדש, הוא מחליט איפה יהיה מכשיר M.R.I חדש – על סמך מה ?

כל התפקיד של משרד הבריאות, בין השאר בדומה למשרדים אחרים, הוא להיות רגולטור. פתאום הרגולטור מנהל את כל הפרויקט. זה כאילו המפקחת על הבנקים בבנק ישראל תתחיל לנהל את הבנקים. לא, היא לא תנהל את הבנקים. היא מפקחת על הבנקים, היא הרגולטור של הבנקים. משרד הבריאות הוא הרגולטור של הבריאות, הוא לא מנהל את הבריאות. ועכשיו פתאום ראש הממשלה מספר לנו איך מנגבים את האף, אתה מבין? ממרומי המישור של המאקרו של הרגולציה הגדולה, פתאום מקבלים החלטות בענייני מיקרו שהם לא יודעים לעשות את זה, זו לא זכותם לעשות את זה, זה לא המקצוע שלהם ולא המומחיות שלהם ולכן זה נראה גרוע מאוד. זה נראה גרוע מאוד אם אתה מסתכל על זה בכלים הכלליים, בלי שום פוליטיקה. הפוליטיקה נשארת בצד.

“כל המדינה הזו, זה מין מנגנון אלתורים בלתי פוסק. וכך לא מתנהלת מדינה מתוקנת”

פרופסור כשר, מה הם לדעתך הקונפליקטים המוסריים והערכיים שמשבר הקורונה מציף בפנינו כחברה?

לא קונפליקט, אלא בעיה אחת שלא דיברנו עליה היא ‘איזו מין מדינה אנחנו?’ אני חושב שאנחנו למודי ניסיון בהרבה תחומים. זה לא ייתכן שאיזשהו תופעה, שהיא חדשה אבל היא מעולם מוכר של תופעות, היא תפתיע אותנו. ישנה שאלה איזו מדינה אנחנו? האם אנחנו מדינה שהיא כל הזמן מאלתרת, כל הזמן ממציאה את הגלגלים או שהיא מדינה מתוקנת, שישנן תופעות שכבר התנסינו בהן או שלא התנסינו ויש סכנה מסוימת שסביר שנתנסה בהן, אז אנחנו צריכים להיות מוכנים ולא לאלתר את כל ההיבטים של התגובות שלנו. “אתה מסתכל על צורת הפעולה שלנו – הכל מערכת אחת גדולה של אלתורים. אני לא שמעתי על דבר אחד מהסוג של – אנחנו יודעים איך לטפל, יש לנו תוכניות, נוציא אותן מהמגירה ונתחיל לעבוד. מי מטפל בזה? משרד הביטחון או משרד הבריאות או המל”ל, או פיקוד העורף או עיריית בני ברק? מה נעשה עם החרדים? מה נעשה עם הערבים? מה נעשה עם הקשישים? עכשיו את כל הגלגלים האלה אתה ממציא עכשיו מחדש. הכל זה מערכת אלתורים אחת. כל המדינה הזו, זה מין מנגנון אלתורים בלתי פוסק. וכך לא מתנהלת מדינה מתוקנת.

יש אפשרות שהמגיפה הזו תוביל בסופו של דבר לשינוי תודעתי כלשהו?

אנחנו לא נשתנה בשום מרכיב מהותי ועמוק של האנושיות שלנו. אנחנו נהיה מה שהיינו אבל באופן טכני נהיה, פה ושם נלמד מן החוויה הזו. אנחנו לא נהיה יותר משפחתיים ואנחנו לא נהיה יותר אינטליגנטים. אנחנו לא נהיה יותר בעלי חמלה. אנחנו נהיה מה שהיינו, אבל הטכנולוגיות, שעכשיו מוכיחות את עצמן הן יכנסו עוד רגל אחת לתוך חיינו. ההוראה תהיה יותר מקוונת? כן, הדעת נותנת שכן. יהיה יותר שימוש בזום? אז כן יהיה יותר שימוש באמצעי מעין זה. הם כשלעצמם לא פסולים. אין לי שום דבר נגדם. אני חושב שמשלמים מחירים על הוראה מקוונת ועל זום. אבל אם עושים את זה בצורה מתונה, כשנצא מכל המשבר, נעשה זאת לא בצורה מלאה אלא חלקית, אז בסדר. הטכנולוגיה נכנסה לתוך חיינו ושינתה אותם קצת, אבל לא משהו עמוק.

אתה יכול ללמוד מתופעת הפייסבוק והרשתות החברתיות, זו צורת חיים חדשה. אף פעם היא לא הייתה – שכל אחד יכול להגיע לכל אחד, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה כל הזמן, ויש סיכוי שזה יגיע להרבה אנשים אחרים, זה שינה משהו עמוק בחיים האנושיים. אני חושב שמה שאנחנו שומעים בפייסבוק בהרבה מאוד מן המצבים הוא בושה וחרפה. וזה היה שם לפני הפייסבוק וזה ישנו עכשיו עם הפייסבוק וזה ימשיך להיות שם Come what may, וזה לא משנה מה יקרה. בני אדם הם מה שהם. זה לא טכנולוגיות שיוצרות בהם שינויים עמוקים וגדולים ובעלי חשיבות פילוסופית.

“אנחנו כל כך אוהבים לחשוב מחוץ לקופסה שבכלל אין לנו קופסאות. אבל צריך קופסאות”

מהן התובנות החשובות שאפשר להפיק ממשבר מגיפת קורונה?

זו הזדמנות לחשוב בצורה יותר מסודרת ונקיה על היבטים מסוימים של חיינו מכיוון שבסופו של דבר לגבי חלק מאיתנו, אמנם זה מיעוט אבל זו עדיין קבוצה גדולה, יש פה שאלות של חיים ומוות, של החולים בעלי רמת סיכון גבוהה וכו’. יש כאלה שבשבילם אלו שאלות של חיים ומוות ומערכת ההגנה עליהם זו מערכת מפני סכנות לחיים אז זה מחייב מחשבה יותר רצינית על כל מיני שאלות. אני חושב שצריך להשתנות היחס העממי הרווח אל המדע.

אנחנו צריכים בסיס מדעי כדי לפתוח את הפה וכדי לקבל החלטות. ולא בשיטת הפייסבוק שלכל אחד יש מה להגיד, כולם אומרים כל הזמן וכולם חושבים שהם יודעים. לא! אני יודע ש-99.99 אחוז של התחומים אני לא יודע בהם כלום ואם אני רוצה לדעת אז יש מומחים ואני אקשיב להם. ויש קצת איזה גרגיר אחד קטן מכל התחומים בעולם שאני רואה את עצמי מומחה בו, אז אני מרשה לעצמי לדבר בו. אבל אנשים צריכים להתרגל לעניין הזה של מדעיות ומקצועיות ומומחיות בשעה שהזרם התרבותי והחברתי הוא ממש בכיוון ההפוך – כל אחד הוא מלך! לא כל אחד הוא מלך! כל אחד הוא בנאדם שרחוק מאוד מהכתר של המלוכה. אני חושב שאנחנו צריכים להתייחס יותר טוב לאיכויות של המידע והעיסוק במידע. מדע, מקצועיות ומומחיות אלה דברים שצריך לתת להם את הכוח שנשכח מהם בעידן הרשתות החברתיות. צריך לחשוב על השאלה איך מתנהלת מדינה מתוקנת ולראות את כל הדברים שלא מתנהלים אצלנו כמו שצריך, חוץ מהפוליטיקה שאנחנו לא נדבר עליה פה.

אבל הדברים האחרים – איך מתנהל משרד הבריאות, איך מתנהלים רגולטורים של בתי האבות, איך מתנהל הממשק בין גופים אחרים, מי מקבל איזה החלטות? כל הדברים האלה צריכים להיות מאורגנים, מסודרים, זה כשאתה מוציא את הנייר מן המגירה ומתחיל לעבוד! ולא מאולתרים בלי הפסק. המינון של האלתור בחיינו חייב לרדת מאוד, אי אפשר בלי לאלתר. צריך לדעת לפעמים לאלתר אבל אנחנו כל הזמן משתבחים בזה שאנחנו חושבים מחוץ לקופסה. אנחנו כל כך אוהבים לחשוב מחוץ לקופסה שבכלל אין לנו קופסאות! אבל צריך קופסאות ! צריך להוציא מהמגירה קופסה שאומרת לנו מי אחראי על איזה תחום כשצריך להילחם באיזושהי מלחמה.

אסא כשר הוא פרופסור (אמריטוס) מהקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ומהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.

אסא כשר הוא בעל תואר שני במתמטיקה, מתמטיקה שימושית והיסטוריה ופילוסופיה של המדע מהאוניברסיטה העברית, בעל תואר דוקטור בפילוסופיה של הלשון מהאוניברסיטה העברית. לאחר לימודיו שירת כקצין בחיל המודיעין בחוליית אמ”ן/מחקר לממר”מ והיה בכך מראשוני קהילת המחשבים בישראל. הוא כיהן כעמית מחקר ופרופסור אורח באוניברסיטת טקסס, באוניברסיטה הטכנית של ברלין, באוניברסיטה של אמסטרדם, באוניברסיטה של גנט, ופעמים רבות באוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג’לס. פרופסור אסא כשר הוא חבר האקדמיה האירופית למדעים ולאמנויות. הוא כיהן בעשרות וועדות ממלכתיות וציבוריות וכתב עשרות קודים אתיים בגופים ממלכתיים, ציבוריים ואחרים, החל בקוד האתי של צה”ל ועד לאחרונה הקוד האתי של משרד הביטחון. לפרופסור כשר מאות פרסומים מדעיים ומסמכים אתיים. הוא כתב וערך ספרים רבים. מזה כחמישים שנה הוא עורך את הרבעון הישראלי לפילוסופיה Philosophia בהוצאת ספרינגר. היה גם בין המייסדים והעורכים של הביטאון המקצועי החשוב Journal of Military Ethics.

לאחרונה הופיע ספרו של פרופ’ כשר יחד עם אשתו, ד”ר נעמי כשר, “דרך ליבוביץ”. בדפוס נמצא ספרו: “אתיקה – זהות, ערכים, כללים”, בדבר אתיקה במקצועות, ארגונים ותפקידים. שניהם בהוצאת כתר. הוא זכה בפרסים מגוונים ובהם פרס ישראל לחקר הפילוסופיה בשנת 2000 ובפרס יצחק שדה לספרות צבאית על ספרו “אתיקה צבאית”. פרופ’ כשר הוא אביהם של רס”ן יהורז כשר ז”ל, שירית ואבשלום.