חלק ניכר מצעירים שעברו התעללות לא מדווחים. בנים במיוחד

מחקר מצביע על כך כי 42% מהצעירים, בנים במיוחד, שעברו התעללות רגשית או פיזית אינם מדווחים עליה

גם אחרי שבני נוער אשר חוו התעללות או פגיעה פיזית, רגשית או מינית, הוצאו מביתם בעקבות פגיעה זו, רק 58% מבני הנוער מדווחים לגורמים שונים שהם חוו פגיעה כלשהי. מן המחקר עולה גם כי בנים נוטים להאשים את עצמם בפגיעה, יותר בהשוואה לבנות ולכן גם מדוחים על פגיעה פחות מבנות.

ממצאים של מחקר חדש זה שנערך באוניברסיטת חיפה, יוצגו במסגרת כנס בינלאומי בנושא אלימות והתעללות בבני נוער שיתקיים בימים השבוע באוניברסיטת חיפה. ממצאי המחקר מעלים כי מכלל בני הנוער שדיווחו במסגרת המחקר על כך שחוו פגיעה, רק כשני שליש דיווחו גם לגורם חיצוני כלשהו על הפגיעה שחוו. בין הבנים לבנות שהשתתפו במחקר נמצא הבדל משמעותי : בעוד ש81% מהבנות שעברו התעללות דיווחו על כך, רק שיעור של 51% מהבנים שחוו פגיעה דיווחו עליה לגורם חיצוני.

מניתוח ממצאי המחקר עולה גם שהבנים נוטים יותר לייחס להם עצמם את האשמה בפגיעה ומייחסים את האשמה באופן פחות לפוגע עצמו, זאת בהשוואה לבנות. בהתאם לכך נמצא גם כי בנים נוטים “להקל ראש” כלומר ליחס לפגיעה חומרה פחותה יותר בהשוואה בנות. יתרה מזאת, נמצא במחקר כי הזנחה פיזית או רגשית לא נתפסת על ידי בני הנוער כפגיעה.

ממצאי המחקר מעלים כי הגורמים הטיפוליים, שנדרשים לאתר ולאבחן את הפגיעות כגורמים “בחזית”, הם גם הגורמים אשר להם בני הנוער ממעטים לדווח באופן המשמעותי ביותר, בהשוואה לגורמים אחרים: 45% מבני הנוער ציינו כי הם אינם מוכנים לדווח על פגיעה לאחיות או לרופאים ואילו 41% מבני הנוער ציינו שהם אינן נכונים לדווח על פגיעה לעובדים סוציאליים.

יתרה מזאת, נמצא כי כרבע מהצעירים במחקר ציינו שאינם מוכנים לדווח על פגיעה להוריהם.

הכאת ילדים. מקור: ויקיפדיה ברשיון חופשי. איור: Collier-Ives-1860-engraving
הכאת ילדים. מקור: ויקיפדיה ברשיון חופשי. איור: Collier-Ives-1860-engraving

מהמחקר עולה כי הסיבה המרכזית להעדר נכונות של הצעירים לדווח היא פחד או בושה (62%) ולאחריה הגורם ש-50% מהצעירים דיווח עליו כאחראי להעדר רצון לדווח על הפגיעה – והוא החשש שכל המשפחה תפגע בעקבות הדיווח. 30% מבני הנוער חוששים שהפוגע עצמו – בדרך כלל בן משפחה של הנפגע – יפגע ולכן לא מדווחים על הפיגעה ואילו 26% לא מדווחים משום שהם חוששים מהפוגע. ממצא מעניין נוסף הוא ש30% מדווחים על כך שלא ידווחו מחשש שלא יאמינו להם.

במחקר זה, שנערך על ידי החוקרים פרופ’ צבי איזיקוביץ’, פרופ’ רחל לב-ויזל, ד”ר גיא בקר וד”ר לורה סיגד, מהמרכז לחקר החברה באוניברסיטת חיפה נבדקו 279 בני נוער בגילאי 12-17, אשר משמשים מדגם מייצג של בני נוער דומים אשר שוהים בפנימיות שיקומיות, טיפוליות או פוסט-אישפוזיות. משמעות שהייה מעין זו במוסד כאמור היא שבני הנוער חוו פגיעה כלשהי ומוגדרים כ”בני נוער בסיכון”:כשליש מהם הוצאו מביתם בשל צו בית משפט ואילו 70% הוצאו מביתם בהסדר המכונה בפי גורמים מומחים בתחום “בצל החוק” או בהסכמת ההורים.

המחקר הינו חלק ממחקר רחב הבודק את תופעת ההתעללות והפגיעה בילדים ובני נוער ,  בוחן פערים בין חשיפה לפגיעה ודיווח ואת הסיבות המעכבות דיווח או מעודדות אותו. מחקר זה נערך בשיתוף משרד הרווחה ומשרד החינוך באמצעות שפ”י.

ממצאי מחקר זה יוצגו בכנס בינלאומי בנושא התעללות והזנחת ילדים ובני נוער באונ’ חיפה, שמטרתו להגביר את המודעות להתעללות ואלימות כלפי ילדים וכן את הנושאים הקשורים במאפיינים, הדיווח והטיפול בסוגים שונים של התעללות בילדים.

 


דילוג לתוכן