שכחה אמנזיה ובעיות זיכרון

שכחה אמנזיה ובעיות זיכרון

פרק מתוך הספר “להבין את המוח” מאת: ד”ר ארתור ס’ בארד וד”ר מיטשל ג’ בארד . הוצאת אופוס, 2006.

חלק 5 מתוך פרק 14- ארכיון המוח.

אמנזיה מהסרטים

קרוב לוודאי שלא פגשתם בחיים מישהו שלוקה באמנזיה, אך ללא ספק נפגשתם באנשים כאלה על המסך. בסרטים מדברים על אדם ששכח הכול, אך במציאות אמנזיה היא בדרך כלל חלקית, וקשורה באובדן של זיכרונות ישנים או זיכרונות חדשים. התופעה יכולה להיות זמנית או קבועה.

האם תהיתם איך בסרטים אדם שיש לו אמנזיה, שלא זוכר שום דבר, עדיין יכול לדבר ולחיות בכל מובן אחר בצורה נורמלית? אילו באמת איבדתם את הזיכרון, האם לא הייתם שוכחים גם את השפה שלכם, ואיך לנהוג במכונית ולערוך קניות בסופרמרקט? מובן שקצת קשה לביים סרט כאשר הגיבור הראשי לא מתפקד, אך בעצם יש כאן יותר מזה. חולי אמנזיה אינם מאבדים את היכולת שלהם לתקשר, והם עדיין מודעים למנהגי החברה. הם לא שוכחים למשל שצריך ללבוש בגדים כשיוצאים מן הבית.

לפעמים אמנזיה היא תוצאה של מחלה פסיכיאטרית חמורה או לחץ קשה. מדובר ב”אמנזיה דיסוציאטיבית” (ניתוקית) שעלולה להתרחש לפתע, והלוקים בה מוצאים את עצמם במקומות מוזרים ואינם זוכרים את שמם ופרטים אחרים על עצמם. התופעה מתפרצת בדרך כלל כאשר אדם הוא הלום צער, בושה או רגשות חזקים אחרים שמקשים עליו להתמודד עם המציאות. אפשר לטפל בסוג זה של אמנזיה בטיפול פסיכולוגי.

אמנזיה נובעת בדרך כלל מפגיעה במוח. נזק במערכת הלימבית יכול במיוחד לפגוע באחסון זיכרונות. סוג האמנזיה תלוי במקום הנזק. נזק לקורטקס הראייה באונה העורפית, למשל, יכול לגרום לאמנזיה חזותית, שהיא אי-יכולת לזהות טקסט מודפס או חפצים. נזק באונה הרקתית עלול לגרום לאמנזיה שמיעתית, שהיא חוסר-יכולת לזכור מילים. אי-יכולת לזהות חפצים על-ידי מגע נקראת אמנזיית מגע, והיא יכולה להיגרם על-ידי נזק לקורטקס באונה הקודקודית. פעמים רבות כאשר האדם מחלים מהפציעה במוח או כאשר גידול מוסר מן המוח, האמנזיה חולפת.

גם אלכוהוליזם גורם לאמנזיה. שתיינים כבדים חווים בלקאאוט ואינם זוכרים מה קרה להם בזמן שהיו שתויים. צריכת אלכוהול גבוהה וממושכת עלולה לגרום נזק לתאי המוח ולהביא לידי שיבוש קבוע בזיכרון לטווח הקצר ונזק קל יותר בזיכרון לטווח הארוך. הפגיעה הזאת נקראת תסמונת קורסקוף, וסבורים שהיא נגרמת בגלל חסר בתיאמין. התלמוס ניזוק מכך בצורה הדרגתית.

בסרטים, חולה האמנזיה שוכח בדרך כלל מיהו וכל פרט מעברו, אך אינו מתקשה לשמור זיכרונות חדשים. במציאות אנשים שלוקים באמנזיה מתקשים יותר לזכור אירועים שקרו אחרי הפציעה, תופעה שנקראת “אמנזיה אנטגרוגרדית” (anterograge amnesia). “אמנזיה רטרוגרדית” (retrograde amnesia), לעומת זאת, היא הפרעה שבה האדם אינו זוכר אירועים שקרו לפני המחלה או הפציעה. אמנזיה מסוג זה נדירה יותר ובדרך כלל מלוּוה גם באמנזיה אנטרוגרדית.

אחרי פציעת ראש, שכיחה התופעה של אמנזיה רטרוגרדית. דוגמה לכך היא אדם שנפצע ואינו זוכר את האירועים שקדמו לתאונה. אירועים אלה אובדים בדרך כלל לנצח. ייתכן שהאדם ייזכר בכמה מהאירועים שהובילו לפציעה, אולם הפציעה עלולה להיות כה קשה עד שהאדם לא יוכל לזכור דבר. לאירועים שאירעו בסמיכות הגבוהה ביותר לזמן התאונה, יש את הסיכוי הנמוך ביותר לשוב לזיכרון.

זיכרונות מתערפלים

אינכם אמורים לזכור הכול. שִׁכחה היא חלק מהמבנה הביולוגי שלנו, והיא פועלת לטובתנו. חשבו על כך לרגע. ברור שיש הרבה דברים שהייתם רוצים לזכור, כמו שמות מערכות הכוכבים בשמים, מראה השמש השוקעת בים סוף, טעם השוקולד הראשון שאכלתם. אך יש הרבה זיכרונות לא נעימים שכדאי לשכוח, כמו כאב של עצם שבורה, הצער על אובדן מישהו אהוב או טעם של חלב חמוץ. אם נזכור הכול, נתמוטט מבחינה גופנית ונפשית כאחד.

הועלו כמה תאוריות כדי להסביר למה אנחנו שוכחים. אחת מהן היא שהזיכרונות דוהים מחוסר-שימוש. מרבים להשוות זאת לשביל ביער שבסופו של דבר מיטשטש, הצמחייה מכסה אותו והוא נעלם מחוסר-שימוש. רעיון אחר, שנקרא “תאוריית ההפרעות”, אומר שעלינו למחוק זיכרונות ישנים משום שבדרך כלשהי הם משבשים שמירה של מידע חדש, או לחלופין, שמירת זיכרונות חדשים מעמעמת מידע ישן. פרויד טען שדברים לא בהכרח נשכחים – הם מודחקים אל הלא-מודע וחסומים בפני המודעות שלנו כדי להגן עלינו.

גיל הוא גורם חשוב בשכחה. תאי מוח מתחילים למות בתחילת הבגרות, וממשיכים למות כל חיינו. מחקרים חדשים מרמזים שהמצב אולי איננו כל-כך גרוע כמו שחשבנו, משום שבהיפוקמפוס קיימים נוירונים שיכולים להתחדש.

אובדן תאי מוח אינו הסיבה היחידה להידרדרות ביכולת השכלית אצל רוב בני-האדם כאשר הם מזדקנים. סיבה אפשרית אחרת היא ירידה בזרימת הדם שמגיעה אל המוח. שינוי זה אינו אחיד – הירידה בזרימת הדם גדולה יותר באזורים במוח שאחראים על הריכוז, הערנות וקידוד המידע החדש.

במצב הקיצוני של מחלת אלצהיימר, שנדון בה בפירוט רב בפרק 18, החולה חי במצב של בלבול, והוא מאבד את הזיכרון לטווח הקצר ובייחוד את הזיכרון לטווח הארוך, עד לנקודה שאינו יכול לזהות את בני משפחתו. אובדן הזיכרון שכיח גם בכל מחלה שקיים בה שיטיון (דמנציה) והיכולות השכליות מידרדרות.

כדי להוסיף נימה חיובית יותר, כדאי לדעת שאנשים רבים מתפקדים היטב גם כשהם מזדקנים. יש כאלה שאפילו מתפקדים מצוין. סטנלי קונץ, למשל, זכה בתואר משורר לאומי בארצות הברית בגיל 95 ואילו האומנית המפורסמת סבתא מוזס ( (Grandma Moses החלה לצייר רק בגיל 76. לא חסרות דוגמאות לאנשים שהגיעו לגיל מופלג ועדיין מתפקדים באופן מעורר התפעלות.

לרכישת הספר “להבין את המוח” בהוצאות אופוס