תחילת החוכמה – אינטואיציה- ג אורלוף

חלק 1 מהפרק – תחילתה של החוכמה – פרק ראשון מתוך הספר “אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי”

אני גדול… אני מכיל המונים.
– וולט וויטמן

השעה הייתה 3:00 לפנות בוקר בקיץ של 1968. לילה קסום בדרום קליפורניה. הייתי בת שש-עשרה וביליתי את סוף השבוע בבית של חברה בסנטה-מוניקה, מבלי להרגיש עד כמה אני מותשת. רוחות סנטה-אנה הצליפו בעצי האיקליפטוס והעיפו שיחים קוצניים יבשים במורד רחובות העיר הנטושים. הרוחות הללו היו מפתות, מטרידות ונשאו עמן ניחוח קל של סכנה.
חבריי ואני שהינו ברחוב מספר שתיים, המרוחק שני רחובות מהחוף, בבונגלו עץ לבן ובו חדר שינה אחד. היינו כמו בעלי חיים המתכרבלים יחד כדי לחוש ביטחון, הרחק ממה שנראה בעינינו העולם החיצוני המאיים. כיסוי מיטה הודי, צבוע בצבעים בהירים, נתלה מן התקרה, ונרות בבקבוקי יין אדום הבהבו על הרצפה. הייתי שרועה על הספה ברגליים יחפות והקשבתי לשירו של בוב דילן “Girl from North Country”. הייתי חסרת מנוחה; רציתי לעשות משהו.
גבר צעיר ובלונדיני שאותו פגשתי רק כשעה לפני כן הזמין אותי לצאת לנסיעה בהרים. הוא היה בחור בסגנון ג’יימס דין, נונשלנטי וסקסי, לבוש במעיל עור חום ונעול מגפי בוקרים. קופסת סיגריות קאמל הציצה מהכיס האחורי של מכנסי הג’ינס הדהויים שלו. הוא היה מסוג הבחורים שתמיד התאהבתי בהם, אבל הם מעולם לא שמו לב אליי. לא הייתי מחמיצה את ההזדמנות הזאת בעד שום הון שבעולם.

יצאנו ביחד לדרכנו, מדלגים מעל לזוגות שהתמזמזו על כמה מזרנים חשופים שהונחו בצורה אסטרטגית על השטיח בסלון. קפצנו לתוך מכונית המיני אוסטין קופר הירוקה שלי, כשבן הלוויה שלי מתיישב מאחורי ההגה, ונסענו לכיוון קניון טונה, אחד המקומות המבודדים והאפלים ביותר באזור סנטה מוניקה, מקום מרוחק שהאינדיאנים משבט הצ’וּמש הפכו אותו למקום מקודש.
הכביש התפתל מעלה אל ההרים עד לגובה של כ-150 מטרים; שורת אורות האירה למטה ופרשה לפנינו את כל קו החוף של מליבו, כל הדרך מפוינט דום ועד לקצה הדרומי ביותר של חצי האי פאלוס ורדס. אוויר הלילה הריחני עבר בשערי, מילא את נחיריי בריח חריף של מרווה ושל אדמה טרייה. כמה זאבי ערבות בודדים ייללו זה לזה במרחק.
למשך רגע אחד, הגבר שאיתי העיף בי מבט ואני הרגשתי שמשהו מתהפך בתוכי. קולו הרך והקלילות שבה הניע את גופו עוררו בי התרגשות, אבל עשיתי כמיטב יכולתי להסתיר זאת. הייתי נחושה בדעתי לשחק את המשחק ולהעמיד פנים שכלל לא אכפת לי. חום זרועו עבר בכל גופי וידו נחה כעת על רגלי. שלחתי את ידי כדי לפגוש בשלו וליטפתי אחת לאחת את כל קצות אצבעותיו. חשתי מסוחררת: הוא היה זר, אדם שאינני מכירה כלל. זה היה הסיכון האולטימטיבי. ככל שהתקרבנו ליעדנו, התרגשותי הלכה וגברה. ציפיתי כבר למה שיקרה כשנגיע אל נקודת התצפית עוצרת הנשימה שלמעלה.

ככל שטיפסנו גבוה יותר, כך הפכו פיתולי הדרך למסוכנים יותר. אבל הקדשנו לכך תשומת לב מעטה. דיברנו ללא הרף, מאחר ששנינו היינו בהיי מהאמפטמינים שלקחנו בדירה כשעה לפני כן. בעיקול האחרון שלפני הפסגה הוא לא הגיב מהר מספיק והגלגל הימני הקדמי עלה על החצץ הרך לאורך כתף ההר. המכונית התנודדה בפראות בעודו נאבק עם ההגה בניסיון נואש לשלוט במכונית. הוא
לחץ על הבלמים. שמעתי את הגלגלים חורקים ואז גלשנו מהדרך והושלכנו אל מעבר לקצה הצוק, צללנו מטה אל החשכה.
אני זוכרת רק מקטעים ממה שאירע לאחר מכן. אני יודעת שהזמן האט את מהלכו ושהתחלתי להבחין בדברים. שמי הלילה התערבלו תחת רגליי במקום מעליי. יכולתי לשמוע רעשים מוזרים, כמו מכוניות צעצוע בלונה-פארק שמתנגשות זו בזו. הבחנתי, מבלי להרגיש דבר, שמשהו מוזר קורה, אבל לא יכולתי לומר בדיוק מה. האימה של מצבי הקשה – מותי ההולך וקרב – לא נרשמה בתודעתי. במקום זאת משהו השתנה; מצאתי את עצמי עומדת במעין מנהרה וחשתי בטוחה ומוגנת. לא עלה בדעתי לבדוק היכן אני או כיצד הגעתי לשם. אף שבמרחק שמעתי את הרוח החולפת ביעף דרך חלונות המכונית הפתוחים, הייתי כעת תלויה במקום המקלט השלו בעודנו צונחים בחלל לכיוון תחתית הקניון, שהייתה עשרות רבות של מטרים מתחתינו.

היות שלא היה בי כל דחף לזוז או להיות במקום אחר מאשר המקום שבו מצאתי את עצמי, הבטתי כעת סביבי במנהרה שהקיפה אותי. זה היה חלל שקט להדהים, ארוך וגלילי, צבעו האפור הבהיק כאילו הוא מואר מאחור בידי מקור אור נסתר ומנצנץ. אף שהמנהרה לא נראתה מוצקה, כמו במציאות הרגילה, היה נדמה שקירותיה השקופים למחצה נמשכים עד אינסוף לשני הכיוונים ומורכבים מחומר מעלה אדים ומתערבל שנראה כמו מיליארדי אטומים מסתובבים הנעים במהירות עצומה. מלבד העובדה שהעולם הסוריאליסטי הזה עטף אותי, הוא היה ריק לחלוטין, אבל נעים ומרגיע: לא היו קצוות חדים ונדמה שכל המנהרה נעה בעדינות. למעשה, גם גופי נראה עכשיו שקוף ורוטט, כאילו שיניתי צורה כדי להתאים לסביבה החדשה הזאת. חשתי שלווה מוחלטת, מוכלת ועצמאית במקום שנראה נטול גבולות ונמשך לנצח.