תחילת החוכמה-חלק 5-אינטואיציה-ג-אורלוף

חלק 5 מהפרק – תחילתה של החוכמה – פרק ראשון מתוך הספר “אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי” מאת ד”ר ג’ודית אורלוף. הוצאת אופוס, 2013.

המשכתי בטיפול עם ג’ים. למרות הקשר שחשתי אליו, לא נפתחתי מיד. אבל הביישנות ההתחלתית שלי לא האריכה ימים. הייתי מקרה קשה ונלחמתי בו על כל דבר. בחנתי ובדקתי כמה רחוק אני יכולה ללכת. במשך כמה חודשים פספסתי פגישות, העמדתי אותו באתגרים, איימתי שלעולם לא אחזור.
ואז, יום אחד, לאחר שהייתי בטיפול כשנה, סיפרתי לג’ים על חלום מטריד שחלמתי כשהייתי בת תשע. החלום דמה למצב של ערות ולא נראה כחלום רגיל. מעולם לא שוחחתי על כך עם איש מלבד הוריי. למעשה, שמרתי על כך בסוד בכוונה. כעת נזכרתי בחלום כחלק מהטיפול שעברתי ותיארתי אותו כך ביומני:

כותונת הלילה שלי ספוגה בזיעה כשאני מזנקת ממיטתי ומתעוררת בידיעה שסבא שלי, המתגורר במרחק אלף ומאתיים קילומטרים מאיתנו, מת כרגע. אני יכולה לשמוע כיצד הוא אומר לי “להתראות” שוב ושוב כשאני נאבקת לשמור על עשתונותיי. אמצע הלילה. חדרי שחור ואפל. איני יכולה להבחין אם אני חולמת או שזה באמת קורה. אני כמעט מפוחדת מכדי לזוז, אבל אני גוררת את עצמי אל מחוץ למיטה ורצה בכל המהירות לחדרם של הוריי כדי למסור להם את ההודעה.
במקום שאמי תזדעזע מההודעה שלי, היא מחייכת ומרגיעה אותי. “היה לך סיוט. סבא מרגיש מצוין”. הוודאות המוחלטת שבקולה גורמת לי לפקפק בעצמי. כמובן שסבא בסדר. פשוט הגבתי בצורה מוגזמת, כך הם אמרו לי. שבתי אפוא לחדרי כשאני נרגעת מהמחשבה שהבהלה שלי הייתה בלתי מבוססת, ונרדמתי.
כמה שעות לאחר מכן התקשרה דודתי מפילדלפיה כדי לספר לנו שסבי מת מהתקף לב.

כשסיפרתי לג’ים על החלום, הוא הקשיב בתשומת לב רבה מבלי להתכווץ או להירתע כפי שציפיתי שייעשה. הוא גילה עניין אמיתי וביקש ממני להרחיב את הדיבור על כך. תחילה סיפרתי לו על תגובתה של אמי לחלום, תגובה שבלבלה אותי. היא הייתה מסוקרנת ורגישה למדי, אבל עם זאת היה נדמה שהיא מסתירה משהו, נראה שהיא ניסתה בכוונה לא להפריז בחשיבות העניין. גם לאחר ששמעה על מותו של סבי, היא פטרה את חלומי כעניין מקרי. אבל משהו בעיניה אמר לי שהיא לא לגמרי האמינה במה שאמרה לי. וגם אני לא. הייתי בטוחה שסבי בא להיפרד. המראה שלו וצליל קולו היו חיים ואמיתיים מכדי להיות פרי דמיוני בלבד. מאחר שלא הצלחתי לפתור את התעלומה הזאת, תהיתי אם בדרך כלשהי אני אשמה במותו של סבי.

סבא שלי ואני תמיד היינו קרובים זה לזו. שנים לפני כן הוא נהג לשאת אותי על כתפיו והבטיח שגם לאחר שימות לעולם לא ניפרד. כל מה שעליי לעשות הוא להרים מבט אל הכוכב המנצנץ ביותר בשמים ולמצוא אותו. אהבתנו הייתה עמוקה ולא יכולתי לשאת את המחשבה שאולי פגעתי בסבא שלי.
היכולת שלי להעלות את הרגשות האלה התחזקה בשל קשר רומנטי שהתפתח ביני לבין טרי, אמן שבסופו של דבר גרתי איתו במשך שנתיים. הוא גר מול “בית המעבר” בבית לבנים דו קומתי שהיה בעבר מכבסה. בכל חדר כמעט, כולל חדר האמבטיה, היו אשנבי זכוכית ענקיים בצורת פירמידה. כשהשמש זרחה דרכם, האור נראה טהור ומזוכך. טרי השתמש במקום הזה גם כסטודיו. הוא היה גבוה ממני בכמה סנטימטרים, בן עשרים וחמש, בעל קוקו בלונדיני קצר ועיניים כחולות חודרות. הוא לבש תמיד זוג מכנסי ג’ינס שעליהם הותז צבע בסגנון משיכות המכחול הצבעוניות על הקנבס של סם פרנסיס.

טרי השתייך לקבוצה של ארבעה אמנים חזותיים פוטוריסטים-משהו. הם ציירו סצנות דמיוניות של אסונות כמו רעידות אדמה, סופות שלגים ושיטפונות. עבודותיהם דמו מאוד לכמה מהניבויים שלי, עד שנדמה לי שהם מציירים את חיי הפנימיים. הקבוצה קראה לעצמה יחידת האמנויות היפות של לוס אנג’לס והציגה את עבודותיה על קירות חשופים ענקיים של בניינים מסחריים ובנייני מגורים בכל העיר.
בשל ייחודם של חברי הקבוצה הם היו חלק מרכזי בסצנת האמנות של וניס.  

 

לרכישת הספר “אינטואיציה – להקשיב לקול הפנימי” בהוצאת אופוס