תחילת החוכמה-חלק 6-אינטואיציה-ג-אורלוף

חלק 6  מהפרק – תחילתה של החוכמה – פרק ראשון מתוך הספר “אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי” מאת ד”ר ג’ודית אורלוף. הוצאת אופוס, 2013.

טרי ואני תקשרנו זה עם זה באמצעות עולם הדימויים והחלומות. נהגתי לדבר איתו רבות על החלומות שכתבתי לפני שנים. חלמתי ברעבתנות ונהניתי לקום בבוקר ולדלות את חלומותיי. בימים שלא יכולתי להיזכר בהם, חשתי ריקה וחלולה, נדמה שהחמצתי משהו חשוב. כשהדימויים נשארו בזיכרוני, הם מילאו אותי בעושרם כמו אוכל טוב. הם היו קדושים בעיניי.
טרי ואני נהגנו לצאת להליכות ארוכות בלילה מול פארק השעשועים הנטוש – פארק פסיפיק אושן – הוא חלק עמי את חזונו האמנותי ואני חלקתי עמו את חלומותיי. כשפנינו מוארות באור המוזר שבקע מפנסי הכספית הכחולים שלאורך הטיילת, טרי אמר שלפעמים הוא יכול לראות את החזיונות ממש זורחים דרכי. הוא האמין שיכולתי לייצר אותם משפיעה בעקיפין על איכות עבודתו האמנותית.
תשוקתו היחידה של טרי מאז היותו ילד קטן הייתה להיות אמן, ליצור. כשצפיתי בו, כה רגוע ומכוונן, מצייר על שולחן הציורים העשוי מעץ אורן גס מאוחר אל תוך הלילה, הולך לאיבוד בעולם האמנות, התפללתי שגם אני אמצא ייעוד שיעניק לי אושר כה רב.

כשהחלטתי ברגע האחרון לוותר על הקולג’ לטובת חיים עם אמן ארוך שיער הנאבק על קיומו, שהיה מבוגר ממני בשמונה שנים ואף לא היה יהודי, הוריי רתחו מזעם. מאחר שכבר שילמו אלפי דולרים עבור שכר הלימוד בקולג’ בקלרמונט, שם הייתי אמורה להתחיל ללמוד בסמסטר הבא, הם הפסידו את כספם וסרבו לפגוש אי פעם את טרי. הם היו משוכנעים שאני זורקת את עתידי לפח בגיל שבע-עשרה ולא יכלו לתת לזה יד. הוריי, שלא ידעו מה עוד יוכלו לעשות, החליטו למנוע ממני כל עזרה כספית למעט התשלום עבור מפגשי הטיפול שלי.
כדי לממן את הוצאות המחייה שלי קיבלתי את עבודתי הראשונה כמוכרת בחנות מגבות בחברת מיי והרווחתי שבעים וחמישה דולרים בשבוע. החנות הייתה ממוקמת בין פיירפקס ווילשייר, במרחק של פחות מקילומטר ממועדון הלילה קלימקס, שם הוזמן טרי לצייר על הקירות החיצוניים. הוא נהג להסיע אותי מדי בוקר על אופנוע הב.מ.וו שלו מהסטודיו שלנו בווניס אל העבודה. בימים הקרים והגשומים ביותר עינינו דמעו מהקור, התעטפנו במעילים צבאיים והייתי אוחזת בחוזקה במותניו בעת שדהרנו ברחובות העיר. מעולם לא חשתי מאושרת או חופשייה יותר.

דרך אהבתו של טרי ותובנותיו התחלתי לאט לאט לקבל את עצמי ואת החזיונות שלי. בין אם הם היו אינטואיטיביים או לא, הם היו חלק אינטימי ממי שהייתי, וטרי הבין זאת. הוא הבין והעריך את חשיבותם כפי שאיש לא עשה לפני כן. טרי היה הגבר הראשון בחיי שהרגשתי כי הוא באמת “רואה” אותי. בזכות כך שעודד אותי לחקור את חיי האינטואיטיביים, הוא גם סייע לי לבטוח בג’ים.
במהלך הטיפול שלי התחלתי אט אט להיזכר בתחושות בטן שהיו לי כילדה. למשל, כשהייתי בת תשע, הוריי הכירו לי את אוון, חבר ותיק שלהם מלונדון שהגיע לארה”ב לעתים קרובות לרגל עסקיו. הוא היה איש מרשים, יזם מצליח באופן יוצא דופן והיה נדמה שיש לו הכול: אישה יפה ומשפחה, בריאות טובה ואמצעים לקיים סגנון חיים אלגנטי שכלל משרתים, רולס-רויס ונהג, ואחוזה כפרית בסוריי.
אולם רגעים מספר לאחר שהציגו את אוון בפניי הציפה אותי תחושה של אימה, הרגשתי שבטני שוקעת וחשתי בוודאות שמשהו רע עומד לקרות לו. נבהלתי מרגשותיי מפני שלא יכולתי למצוא להם כל סיבה נראית לעין. עומד מולי חבר מצליחן של הוריי, וכל מה שאני רוצה לעשות הוא לברוח מנוכחותו. כשסיפרתי על כך לאמי, היא אמרה, “איך ייתכן שאת מרגישה כך? בקושי פגשת אותו”. לא יכולתי להסביר את רגשותיי; לא היה שום דבר שיגבה אותם, והרגשתי איום ונורא בשל העובדה שכך אני מרגישה. שתינו סילקנו את הנושא הצידה בשמחה.

עם זאת, לא יכולתי לעצור את תגובתי. היא הייתה אוטומטית ואינסטינקטיבית. נזכרתי כיצד הגיב פעם הכלב שלי לחברה שלי. הוא נבח ונהם עליה בכל פעם שהגיעה לביתנו. זה עצבן אותי, ולכן הבנתי איך הרגישה אמי.
אבל שלושה שבועות לאחר מכן קיבלו הוריי שיחת טלפון מחברים משותפים. למרבה ההפתעה וההלם של כל מי שהכיר אותו, אוון התאבד. הפעם אמי לא קראה לזה צרוף מקרים. היא הבינה שבוודאי הרגשתי משהו: “צדקת לגבי אוון. אינני יכולה להבין זאת, אבל באופן כלשהו ידעת”. עם זאת היה ברור לגמרי שהיא מבולבלת ונרתעת מלהמשיך לדון בנושא. הייתה בקולה השלמה, היה בו כובד – מעין עירוב של מבוכה ושל עצב. נדמה שהיא אינה יודעת מה לעשות איתי – הייתי מוזרה, שונה, ייצור מכוכב אחר. אמי העניקה תוקף לדבריי, אבל בסופו של דבר נותרתי מבולבלת יותר מאי-פעם. היא עזבה את הנושא והחיים המשיכו כאילו כל זה מעולם לא קרה. שוב הרגשתי בודדה, מזוהמת, חששתי שמא אני חלק ממזימה נוראית, ננטשתי עם מחשבותיי על אי בודד בים. ניסיתי אפוא להתנהג באופן נורמלי ולא לדבר על רגשותיי.

גישתו של ג’ים כלפי מקרים אלה הייתה מרגיעה ביותר. יותר מכל הערכתי את זה שהוא לא נשמע שיפוטי או מפוחד. בתור פסיכיאטר, שלמד כמובן רפואה קונבנציונלית, היה יכול בקלות לתייג אותי כ”משוגעת” ולהתייחס בביטול לחוויותיי. הוא היה יכול לעשות משהו גרוע עוד יותר – לנתח ולפרש את חזיונותיי ולמצוא בהם משמעויות נסתרות, במקום להתייחס אליהם כפי שהם. הוא היה יכול גם לרשום לי תרופות פסיכיאטריות שימחצו את יכולותיי. אבל הוא לא עשה זאת. הוא גם לא הסתיר את מבוכתו. זה היה מצב מוזר: הוא היה מבולבל; אני הייתי מבולבלת. אבל ניסינו יחד להבין את הבלבול, מה שאפשר לי בדרך עקיפה להרגיש בטוחה.

יום אחד סיפר ג’ים על חוויה אינטואיטיבית משלו שהתרחשה כשהתמחה בפסיכיאטריה במכון מנינגר בקנזס. במהלך נסיעה בסופת שלגים אירע תקר בגלגל מכוניתו, בכביש כפרי מרוחק. כשהתברר שלא יצליח לשוב לביתו בזמן, ידע שאשתו תדאג. הוא רצה מאוד שהיא תדע שהוא בסדר, אבל לא היו טלפונים בסביבה. באותו פרק זמן, כפי שהתברר להם אחר-כך, אשתו חלמה חלום ובו היא ראתה שלמכונית שלו יש בעיות בגלגל, אבל הוא בריא ושלם. אין פלא אפוא שהתקשורת הבלתי רגילה ביניהם עוררה את העניין של ג’ים באינטואיציה.

סיפורו של ג’ים ריגש אותי וחשתי הקלה עצומה מעצם השהייה במחיצת איש משכיל בעל תארים אקדמיים מתקדמים שחווה גם הוא חוויות כאלו. לפחות איני המוזרה היחידה בסביבה! התנחמתי בכך. הסתכנתי כשבטחתי בג’ים והוא לא אכזב אותי. לא זו בלבד שלא שפט אותי, הוא אף הביע כבוד עמוק לתהליך שעברתי באותה עת. לכן, כשג’ים עודד אותי להמשיך ולהיזכר באירועים דומים, הרגשתי בטוחה מספיק כדי לעשות זאת.
לאמי היה חבר קרוב, הארי, שופט בבית המשפט העליון בפילדלפיה. היא ראתה בו מורה רוחני שלה, אהבה אותו מאוד וזקפה לזכותו את העובדה שהוא זה שעודד אותה ללמוד בבית הספר לרפואה בתקופה שבה התקבלו ללימודים אלה נשים מעטות בלבד. כשהייתי בת עשר הארי התמודד בבחירות למשרה שאותה מילא בשלושים השנים האחרונות. לא היו דברים רבים שהיו חשובים לו בחייו מלבד להיות שופט. שבוע לפני הבחירות חלמתי את החלום הבא:

אני נמצאת בחדר עצום ומואר היטב מלא באנשים. הארי עומד על הבמה ונואם. המקום כה צפוף, שאני בקושי נושמת. אני מרגישה את הדופק הולם בראשי. אני מפחדת ממשהו, אולם אינני יודעת מהו. קול של גבר נשמע במיקרופון ומודיע שהארי הפסיד ליריבו. הארי משפיל את ראשו, צועד אל תוך הקהל ועומד לעזוב את החדר, כשלפתע רצה אליו אישה שאת פניה אינני רואה ונושכת את ידו. מהבעת פניו של הארי אני מבינה שהוא מכיר את האישה והוא מרוסק.

לא רציתי להבהיל את אמי, בעיקר לאחר תגובתה לתחושות הבטן שלי בנוגע לאוון. אבל הייתי מוטרדת ורציתי את תמיכתה, הסתכנתי אפוא וסיפרתי לה. מאחר שציפתה שחברה יצליח, חלומי היה כמובן הדבר האחרון שאותו רצתה לשמוע. היא נאנחה והניחה את זרועה סביבי. “למה את אומרת כאלה דברים שליליים?” היא שאלה בכעס. לאחר הניבויים שלי על מות אביה וההתאבדות של חברה, זה היה פשוט
יותר מדי. ישבתי שם והצטערתי שאינני יכולה לחזור בי, אבל הנזק כבר נעשה.

לרכישת הספר “אינטואיציה – להקשיב לקול הפנימי” בהוצאת אופוס 


דילוג לתוכן