חוקרים: אשפוז כפוי של חולות אנורקסיה במצבים קיצוניים עשוי להציל את חייהן
מחקר חדש שפורסם מעלה כי אשפוז בכפייה של חולות באנורקסיה נרבוזה הנמצאות במצב קיצוני לא מזיק לתהליך החלמתן ומשיג תוצאות חיוביות בדומה לחולות שהחליטו מרצונן להתאשפז.
"ממצא זה מאוד משמעותי והוא חייב להיות אבן דרך בהמשך תהליך חקיקת חוק אשפוז כפוי לחולי אנורקסיה בסכנת חיים שאושר בכנסת בקריאה טרומית בפברואר 2012. חקיקת החוק תעשה את ההבדל בין חיים למוות אצל החולים." אמרה פרופסור יעל לצר מהפקולטה למדעי הרווחה והבריאות מאוניברסיטת חיפה.
חולות באנורקסיה נרבוזה, שמשפיעה על 1% – 0.5% מהנשים במהלך חייהן ועל כעשירית מכך בגברים, יכולות להגיע לכדי סכנת חיים במקרים החריפים של המחלה. אולם גם כאשר החולות נמצאות במצב מסכן חיים, הן אינן מוגדרות על פי חוק בריאות הנפש מ-1991 כחולות נפש, ולא ניתן לאשפזן בכפייה, גם אם הן מסרבות להתאשפז לצורך טיפול. במקרים קיצונים יכול בית המשפט למנות אפוטרופוס, בדרך כלל את אחד ההורים, והוא זה שיכול להביא לאשפוז כפוי של החולה – תהליך שגורם לכך שרק מעט מאוד חולות אכן מתאשפזות בכפייה, וגם במצבים אלו הן יכולות לעזוב את הטיפול לאחר הטבה מסוימת במצבן.
אולם מעבר לכך, הטיפול במקרים הקיצוניים במחלה מחייב שיתוף פעולה של החולים, כך שאחת הטענות של המתנגדים לאשפוז בכפייה של חולות אנורקסיה נרבוזה היא שמעבר לשאלה החוקתית של חופש הבחירה של אדם, אשפוז בכפייה הוא כלי לא יעיל שלא ישפר את מצבן הבריאותי של החולות. כבר בפברואר שנת 2012 אושר בכנסת בקריאה טרומית חוק המאפשר אשפוז כפוי לחולי אנרוקסיה בסכנת חיים, אולם פיזורה של הכנסת עצר את תהליכי החקיקה, ומאז הם לא התחדשו.בנוגע לשאלה החוקתית, טוענת פרופ' לצר כי אנורקסיה הינה בעיה נפשית קשה אשר הלוקות בה מצויות במצב של תת-תזונה קיצוני . במצב זה ידוע כי קיימת פגיעה ביכולת הקוגניטיבית לשיקול דעת ולשיפוט תקין לגבי מצב סכנת החיים בו הן מצויות. לכן יש חשיבות רבה לעזור להן להציל את חייהן. במצב כזה העברת חוק כזה צריכה להיכלל במסגרת החוקים הפטרנליסטיים הבאים להועיל לפרט למרות שנלקח ממנו חופש הבחירה במידה מסויימת לפרק בחייו.
במחקר הנוכחי, אותו ערכו פרופ' לצר, שהיא גם ראש המרכז להפרעות אכילה בבית החולים רמב"ם, תלמידת המחקר עדית זהר-בז'ה וד"ר איתן גור מהמחלקה לטיפול בהפרעות אכילה במרכז הרפואי שיבא-תל השומר, ביקשו החוקרות לבדוק את הטענות בנוגע לאי האפקטיביות של אשפוז כפוי ובחנו האם יש שינוי בתוצאות בין חולות במצב קיצוני שהתאשפזו בכפייה לבין כאלה שבחרו מרצונן להתאשפז. לשם כך, נבדקו 79 חולות לאורך תקופה של עשר השנים האחרונות. עשרים ושמונה מהן אושפזו באופן כפוי תחת הוראת בית המשפט בעוד שחמישים ואחת אושפזו לטיפול מרצונן החופשי. המאושפזות בכפיה היו דומות למאושפזות מרצון במאפיינים הקליניים: מסת הגוף (BMI) בעת הקבלה לאשפוז, לחץ דם ודופק ועוד.מהמחקר עולה כי הטיפול בכפייה והטיפול מרצון הביא לאותן תוצאות חיוביות.
לדברי החוקרות, למרות חוסר הרצון המוצהר של החולות שאושפזו בכפייה לקבל טיפול, תגובתן לתוכנית הטיפול הייתה טובה. יתר על כן, נמצא כי טיפול שניתן בכפייה עשוי להפחית את רגשות האשם של החולה ביחס לקבלת טיפול והזנה מתאימים. עוד נמצא כי משך זמן האשפוז בשתי הקבוצות נמצא דומה כמו גם אחוזי התמותה. כמו כן, החולות בשתי הקבוצות צברו משקל בקצב דומה והצטרפו באחוזים דומים לתוכניות שיקומיות לאחר סיום האשפוז.
"מחקר זה מאשש ממצאים קודמים לפיהם סירוב לקבלת טיפול והיחס להפרעת אכילה עשויים להשתנות במהלך הטיפול, אף במקרים בהם ניתן הטיפול בניגוד לרצונו הראשוני של המטופל. אל אף היותו של אשפוז כפוי מורכב מבחינת המטופלת משפחתה והצוות המטפל, הוא לעיתים חיוני להצלת חייה של המטופלת. מחובתנו כחברה לתת לחולות מענה טיפולי בכפיה עד שהן יגיעו למצב שכושר השיפוט שלהן יחזור למיטבו" סיכמה פרופ' לצר
