"גם המתבגר שלי מכור…"
כן. גם אני הייתי מהאימהות שאמרו תמיד שלילד שלי זה לא יקרה, גם אני תמיד אמרתי שהכל בשליטה ויש גבולות ברורים בבית והילדים שלי לא יהיו מכורים. והנה זה קרה! בלי הודעה מוקדמת ובלי הכנות מיוחדות, זה התחיל לאט ולאט והתגבר עם הזמן. פתאום אירועים שונים מתחברים יחד לאמת אחת ברורה: הבן שלי מכור למסכים!
אז נכון שיש נסיבות מקלות כמו החופש הגדול, חוסר מעש כללי, אין מסגרת של בית ספר או חוגים בשעות הפנאי, ואני הרי יודעת שברירת המחדל של הילדים היא המסכים. ובאותו זמן הוא הכיר משחק תחרותי ומרתק ונשבה בקסמיו. התוצאה היא שעות של בילוי מול הפלאפון במשחק שגורם לשחקן להמשיך לשחק, לזכות בגביעים נוספים ולעבור שלבים חדשים. הוא אמנם מדבר על המשחק עם חברים (וגם נפגש איתם לפעמים), אבל הבילוי החדש גוזל שעות רבות כשהעיניים למטה ועל המסך ואין תקשורת עם העולם החיצוני שמעבר לדלת.
אז מה עלי לעשות במקרה כזה? כיצד אוכל לשכנע אותו שזה בזבוז זמן כשבעיניו זו הנאה צרופה? כיצד אגרום לו לעזוב את המסך ולצאת מהחדר ולהיות עם בני המשפחה האחרים או עם חברים? מה יכול לשכנע מתבגר טיפוסי שסיים שנת לימודים קשה ונהנה מכל רגע של משחק סתמי? ואולי זו רק נקודת המבט שלנו כמבוגרים לחשוב שזה טפשי/מיותר/שלילי ואולי יש בזה משהו חיובי?
אז נכון שכל דבר צריך להיות במינון סביר, אבל מי קובע מהי המידה הנכונה ולמי היא מתאימה?
כיצד נוכל לאתגר את עצמנו כהורים ולמצוא את הדרך להוציא את המתבגרים מהמסכים?
אז התחלנו באוטומט בדיבורים יפים, בקשות והפצרות, עברנו לאיומים לעונשים וזה כמובן לא הועיל…ואז החלטתי ליישם את מה שאני מציעה להורים אחרים:
בשלב הראשון לקחתי דף יפה וכתבתי דברים שחשובים לי כמו ארוחת ערב משותפת, זמן למשחק או צפייה בתוכנית אהובה ביחד. ביקשתי מהמתבגר שלי שיוסיף חוקים נוספים משלו והשארתי את ה'חוזה' בחדרו. אמנם זה לקח כמה ימים אבל הופתעתי לראות שהוא משתף פעולה ומציע משחקי קלפים או יציאה מהבית לחדרי בריחה או ים ובריכה.
בשלב השני התחלתי למצוא זמנים פנויים שבהם הצעתי לו לשחק ביחד או להכין עוגה מבלי להגיד מילה על המסכים. בהתחלה הוא התנגד אבל אח"כ התרצה והגיע…בהתחלה הגיע עם הפלאפון ביד ובהמשך עזב אותו בצד. אתמול ישבתי עם בתי הקטנה והוא הגיע מיוזמתו והביא בידו את חפיסת הקלפים…זהו! עוד צעד בכיוון הנכון.
אז אני בטוחה שהמתבגרים שלכם אוהבים פעילויות שונות ורק אתם יודעים מהן, אבל אין ספק שהפתרון לזמן המסכים הוא זמן משפחה. עלינו ליזום, להציע אלטרנטיבות ראויות ולעזור למתבגרים לצאת מהקונכיה והמסך ולבלות אתנו זמן איכות אמיתי, כי בתוך תוכם הם ללא ספק רוצים להיות אתנו, אבל כנראה שהם לא תמיד יודעים איך להתחיל ומה לעשות. פה שוב נכנס התפקיד ההורי שלנו בלעודד, לכוון וללוות כי אחרת המסך יעשה את העבודה במקומנו, ואנחנו לא באמת רוצים שהמתבגרים שלנו יבלו שעות מול המסכים ולא אתנו, אז כל מה שנותר הוא להושיט להם יד ואז הם ישמחו להושיט את שלהם חזרה… כי לקשר בינינו אין תחליף והוא חזק מכל מסך ומכל משחק!
מאת: ד"ר שלי גפן. ד"ר שלי גפן היא מרצה וחוקרת המתמחה ביחסים סביב המסכים. שלי שותפה במרכז "רגעים" ומעבירה הרצאות וסדנאות להורים ולאנשי חינוך ומקצוע לשם שמירה על מקומם כמבוגרים אחראים לצד שיפור היחסים עם דור המסכים.
