גנטיקה של רעב

מדענים גילו שקצות הכרומוזומים, הקשורים להזדקנות ותוחלת חיים, התקצרו בגברים שנולדו לאחר רעב קשה

כיצד משפיעים התנאים החיצוניים הסביבתיים שחווה אדם על התורשה שהוא מעביר לצאצאיו ? ממצאי מחקרים שונים מצביעים על השפעות של תנאי סביבה על ביטוי של גנים ועל הכרומוזומים עצמם ולעיתים על הטלומרים– קצות הכרומוזומים שקשורים לתוחלת החיים ולהזדקנותנו. מחקר חדש  שפורסם לאחרונה בכתב העת היוקרתי The American Journal of Clinical Nutrition על ידי חוקרים מאונ’ תל אביב, מאונ’ בר אילן ומאונ’ בן גוריון בנגב, מוכיח כי במצב שבו דור האבות לא אכל כמעט דבר, כלומר – סבל מתקופות של חרפת רעב, ההשפעה אכן ניכרת על דור ההמשך, מההיבט הגנטי. מדענים מאוניברסיטת תל אביב ביצעו מחקר מקיף בקרב בני העם הצ’ובשי ברוסיה, שחווה רעב קשה בשנים 1923-1922, וגילו השפעות של תנאים קיצוניים אלו לא רק על שורדי הרעב עצמו, אלא גם על הצאצאים שלהם. במחקר ערכו המדענים ניתוח דגימות דם של בני האזור. בדיקה זו העלתה שהטלומרים – אזורי הקצה בכרומוזומים, אשר ידוע כי אורכם קשור להזדקנות ולתוחלת החיים של הפרט, קצרים יותר בגברים שנולדו מיד לאחר הרעב הגדול. לא זאת בלבד אלא שהחוקרים גילו גם שהטלומרים הקצרים יחסית עברו בתורשה גם לצאצאים הזכרים של גברים אלה, במהלך שלושה דורות לפחות.

הטלומרים התקצרו עקב פגיעה של ההורים שחוו רעב קשה 

“הטלומרים הינם רצפי DNA ייחודיים, המצויים בשני קצותיו של כל הכרומוזום, ומתקצרים עם כל התחלקות של גרעין התא (מיטוזה),” מסביר פרופ’ יאיר בן דוד (יוג’ין קוביליאנסקי) שהוביל את המחקר. “מחקרים שנערכו בעבר מצביעים על קשר ברור בין הדינמיקה של הטלומרים לבין תהליכי ההזדקנות ותוחלת החיים של האדם. המחקר שלנו בדק אם רעב קשה מהווה גורם המשפיע על אורך הטלומרים – הן אצל האדם שחווה רעב בעצמו, והן אצל צאצאיו.” המחקר נעשה בהובלת פרופסור יאיר בן דוד  מהמחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בבית הספר לרפואה ע”ש סאקלר באוניברסיטה עם הדוקטורנט דמיטרי טורצ’ינסקי, בשיתוף ד”ר לאוניד קליחמן מהמחלקה לפיזיותרפיה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון ופרופ’ דוד קרסיק מהפקולטה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר אילן.

המדענים ערכו את המחקר בקרב בני העם הצ’ובשי, המתגורר בכפרים על גדת הוולגה, ברוסיה, עם שחווה רעב קשה בשנים 1923-1922. לשם כך ביקרו המדענים במקום שלוש פעמים, בשנים 1994, 1999 ו-2002, ואספו דגימות דם מקבוצה של 687 גברים ו-647 נשים, ילידי השנים 1980-1909, המשתייכים ל-410 משפחות גרעיניות שונות. לאחר איסוף הדגימות, הם מדדו במעבדה את אורך הטלומרים של תאי הדם הלבנים שבדגימות.

המדענים מאונ’ ת”א חילקו את ממצאיהם על פי קבוצות גיל: ילידי 1921-1909, שהיו ילדים בני שנה עד 13 שנים בעת הרעב; ילידי 1923-1922, שנולדו במהלך הרעב עצמו; ילידי 1928-1924, שנולדו זמן קצר לאחר תקופת הרעב, אך הוריהם נחשפו לרעב בגיל הפריון; וכל מי שנולד אחרי 1928, כולל צאצאיהם של שורדי הרעב הגדול.

ניתוח ממצאי המחקר היה מעניין במיוחד – התוצאות הראו כי בקרב הגברים, בעיקר, נצפו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות השונות: בעלי הטלומרים הקצרים ביותר היו אלה שנולדו מיד לאחר הרעב, בין 1924 ל-1928, ואילו הטלומרים הארוכים ביותר נצפו אצל האנשים שנולדו לפני הרעב, בשנים 1921-1909.

מסקנתם של החוקרים מממצאים אלה היא שהרעב לא השפיע על הטלומרים של ילדים שחוו את הרעב על בשרם, ולעומת זאת השפיע יותר מכל על טלומרים של בנים שנולדו להורים אשר חוו את הרעב בבגרותם. במילים אחרות, נראה כי תאי הרבייה של ההורים, שחוו רעב בגיל הפריון, ספגו את הפגיעה קשה ביותר (בכל הנוגע להתקצרות הטלומרים) – ובהחלט ייתכן שהפגיעה הועצמה בשל הלחץ הנפשי בתקופה הקשה. כמו כן מצאו החוקרים כי הטלומרים הקצרים יחסית, שהתקצרו כתוצאה מהרעב, עברו בתורשה גם לשלושת הדורות הבאים – גברים שנולדו בשנים 1980-1929.

“המחקר שלנו רלוונטי ביותר גם לימינו, מכיוון שאוכלוסיות רבות ברחבי העולם עדיין סובלות מרעב ומתת-תזונה. חשוב מאוד לבחון את השפעות הרעב על בני אדם החווים אותו בזמן אמת, וכן את תוצאותיו הביולוגיות לטווח הארוך, ואף עבור הדורות הבאים. שאלה מהותית למחקר עתידי, הקשורה ישירות לטלומרים, עשויה להיות: האם רעב, תת-תזונה, ואף תקופות צום יזומות עלולים להאיץ את תהליך ההזדקנות ו/או לקצר את תוחלת החיים אצל הרעבים וצאצאיהם? אנו ועמיתינו נמשיך לחקור את התופעות המרתקות הללו.”  מסכם הפרופסור קוביליאנסקי.