הולדה בעוולה – חלק ב’

הולדה בעוולה: להיות או לא להיות, והאם זו בכלל השאלה? מאמר שני בסדרה

במאמר הקודם נסקרה הלכת זייצוב, בה הכיר בית המשפט העליון בעילה של “הולדה בעוולה” – תביעתו של ילד בעל מום שבא אל העולם כתוצאה מרשלנות רפואית טרם הלידה. בין שופטי הרוב בעניין זייצוב שררה הסכמה בנוגע לקיומה העקרוני של העילה, אולם הם נחלקו באשר לתנאי התקיימותה. לשיטתם של השופטים מרים בן פורת ודב לוין, עילת “הולדה בעוולה” תתגבש רק באותם מקרים נדירים בהם “…מומו של הילוד יהא כה כבד, עד שייאמר על אותו יצור אנוש, כי ‘חייו אינם חיים’ וכי ‘נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא'” [1]. לעומת זאת, על פי עמדתם של השופטים אהרון ברק ושלמה לוין, “זכותו של הקטין היא, שאם הוא נולד חי, חייו יהיו ללא מום שהוטל בו בהתרשלות רפואית. הנזק, שההתרשלות גרמה לו ושהרופא אחראי לו, אינו בעצם מתן החיים (שכן אין לו לקטין זכות לאי-חיים) אלא במתן חיים פגומים. מכאן, שבמהותו נתפס נזק זה לא על-פי השוואת החיים במום לאי החיים אלא בהשוואת החיים במום לחיים ללא מום”[2]. עמדת ברק-ש’ לוין נוטה להרחיב את יריעתה של עילת “הולדה בעוולה” ולהחילה גם על מומים קלים יחסית.

לאור המחלוקת שנתגלעה בין השופטים בעניין זייצוב, לא יצאה מבית המשפט העליון הלכה מחייבת[3] בנוגע לתנאים שבהם תקום “הולדה בעוולה”, כי אם רק בנוגע לתחולתה העקרונית של עילה זו. מאז ניתן פ”ד זייצוב בשנת 1986 לא נדרש בית המשפט העליון לסוגיה. בתי המשפט המחוזיים, אשר לפתחם הוגשו תביעות קטינים בעילה של “הולדה בעוולה”, בחרו בכל תביעה ותביעה אם לאמץ את גישתם המרחיבה של ברק ושלמה לוין, או לדבוק בגישה המצמצמת של בן פורת ודב לוין. החלטות סותרות ניתנו בערכאות מקבילות, עד כי סוגיית “הולדה בעוולה” נהייתה במידת מה עניין של גיאוגרפיה.

כך, בעניינה של קטינה שנולדה עם מום של חסר ארבע אצבעות בכף ידה הימנית, בחר בית המשפט המחוזי בחיפה לאמץ את גישת ברק-ש’ לוין ולקבל את תביעתה בעילת “הולדה בעוולה“. נקבע, כי לולא התרשל הרופא המטפל בהסבריו בדבר מגבלות הסקירה הבסיסית והאפשרות לערוך בדיקה מקיפה יותר, היו הוריה של הקטינה מבצעים סקירת מערכות מורחבת אשר הייתה עשויה לגלות את הפגם ולהביא לסיום ההיריון. משנולדה הקטינה במומה, נפסקו לטובתה פיצויים בסך של למעלה מ-1.3 מיליון ₪ [4].

לעומת זאת, בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר דן בעניינו של ר’, קטין שנולד כשהוא סובל מחסר מולד של האמה הימנית, בחר לאמץ את גישת בן פורת-ד’ לוין ולדחות את תביעתו בעילת “הולדה בעוולה”. נקבע, כי ניתן וצריך היה לאבחן את המום במסגרת סקירת המערכות וכי גילוי המום היה מוביל להפסקת ההיריון. יחד עם זאת, חרף הוכחת הרשלנות הרפואית, נפסק כי “המום ממנו סובל ר’ אינו מתקרב ולו במקצת למצב שניתן לומר שעדיפים אי החיים על פני החיים” [5] ועל כן הוחלט לדחות את תביעת הקטין.

המאמר הבא יסקור התפתחויות חדשות בסוגיית “הולדה בעוולה”.

יעל ברנע היא רופאה ועורכת דין. ד”ר (לרפואה) עו”ד יעל ברנע מתמחה בתיקים בהם עומד במוקד המחלוקת עניין שברפואה, כגון: רשלנות רפואית, תאונות עבודה, תאונות דרכים, והליכים מול המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות ומשרד הביטחון.

הערות שוליים :

1.ע”א 518/82 זייצוב נ’ כץ, פ”ד מ(2) 85, 127.

2. שם, 118.

3. הלכה מחייבת / תקדים מחייב – על פי שיטת המשפט הישראלית, פסקי דין של בית המשפט העליון מחייבים את בתי המשפט בדרגה נמוכה ממנו (כגון בתי משפט שלום ובתי המשפט מחוזיים). עקרון זה, אשר מעוגן כיום בסעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, נועד ליצור אחידות ויציבות בפסיקת בתי המשפט השונים וכך לתרום להגברת אמון הציבור במערכת המשפט.

4. ת”א 340/06 (חי’) פלונית נ’ ההסתדרות המדיצינית הדסה (ניתן ביום 16.03.10).

5. ת”א 3344/04 (ב”ש) ר.וו (קטין) נ’ מכבי שירותי בריאות (ניתן ביום 21.08.08).