"אם יהיה נס והגהנום הזה אי פעם ייגמר, תזכור דבר אחד – מכאן אתה הולך רק לארץ ישראל"
*הרב הראשי לשעבר של ישראל הרב מאיר לאו התרגש בתערוכה שנפתחה באוניברסיטת חיפה ומתמקדת בסיפור חייו מילד במחנה הריכוז בוכנוואלד ועד לעלייתו לישראל בקבוצה הראשונה של עליית הנוער למחנה המעפילים בעתלית*
"אם יהיה נס והגהנום הזה אי פעם ייגמר, תזכור דבר אחד – מכאן אתה הולך רק לארץ ישראל. שאלתי את אחי הגדול 'למה?' והוא ענה לי: ארץ ישראל זה הבית של כל היהודים. שם לא הורגים יהודים", כך סיפר היום (יום ג') הרב ישראל מאיר לאו, בתערוכה מיוחדת שנפתחה באוניברסיטת חיפה ומתמקדת בסיפור חייו מילד במחנה הריכוז בוכנוואלד ועד להגעתו בקבוצה הראשונה של "עליית הנוער" למחנה המעפילים בעתלית.
הרב לאו, רבה הראשי לשעבר של ישראל וכיום הרב הראשי של תל אביב סיפר כיצד שמע בפעם הראשונה את המילים 'ארץ ישראל' במחנה הריכוז בוכנוואלד, כשאחיו הגדול נפתלי חש שהוא עומד למות והוא הפציר באחיו הקטן למלא את הבקשה האחרונה של אביהם ולעלות לישראל. "כששמעתי שארץ ישראל היא הבית, מייד התחלתי לרקום פנטזיות".
למרות שעברו למעלה מ-70 שנים, כל תמונה בתערוכה של הילד הקטן והצנום בן השמונה העלתה זיכרון מדויק בזיכרונו של הרב. בתמונה אחת הוא הצביע על המזוודה שקיבל מחייל אמריקאי בעת שחרור המחנה, ובה שמר את כל רכושו במשך שנים. הוא סיפר כיצד התעקש לשמור על המזוודה גם לאחר שהתחתן, "כדי שאם אחד הילדים יתלונן מתישהו על מחסור, אני אראה לו מה היה 'הבית' שלי במשך שנים". בתמונה אחרת הוא הצביע על "ייז'ה", אחות פולניה שמחזיקה אותו על ידיו ובתמונה אחרת הוא מונה את שמות כל החברים שהיו איתו במחנה המעפילים בעתלית, בתמונה שבה הוא מחזיק את דגל ישראל.
התערוכה היא יוזמה של התוכנית הבינלאומית לתואר שני בלימודי שואה ע"ש ויס-לבנת, והיא מספרת את סיפורם של ניצולי השואה בדרכם מאירופה למחנה המעפילים בעתלית, תוך התמקדות בסיפורו האישי של הרב לאו. הרב לאו עלה יחד עם אחיו נפתלי, ששרד גם הוא לבסוף את מחנה הריכוז בוכנוואלד, ועם עוד כ-220 צעירים יהודים ניצולי שואה בעלייה הראשונה של "עליית הנוער" לארץ ישראל תחת השלטון הבריטי. אולם למרות שהם עלו באופן לגאלי, הם הופנו תחילה למחנה המעפילים בעתלית. "מהנמל לעתלית הבריטים הסיעו אותנו בקרונות בלי חלונות, כמו באירופה. כשהגענו למחנה מייד שמו אותנו סביב גדרות תייל. האח הגדול שלי ושל נפתלי שכבר היה חבר קיבוץ בישראל שמע על הגעתנו והגיע לפגוש אותנו, ולא יכול היה. הקצין הבריטי ששמע את זה נתן לנו אישור להיפגש פנים אל פנים למשך 5 דקות במשרד שלו, כדי שהאחים שלא ראו זה את זה שנים יוכלו להתחבק".
