“כדי להתמודד עם השכול חייבים להיות בקשר עם המת”

ספר חדש מסכם את הידע הקיים בתחום הטיפול באובדן ושכול: “אנחנו יודעים היום כי בכדי להתמודד עם האבל והשכול אנחנו חייבים להמשיך ולהיות בקשר עם האדם המת”

*כך אומר פרופ’ שמשון רובין, ראש המרכז לחקר אובדן ושכול באוניברסיטת חיפה, אחד ממחברי הספר החדש, “הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול”. הספר מתייחס לחשיבות הקשר עם האדם המת, למקרים המיוחדים של אובדן ושכול בחברה הישראלית ואף מציע טיפולים משלימים לטיפול הפסיכולוגי*

“אנחנו יודעים היום כי בכדי להתמודד עם האבל והשכול של האנשים המשמעותיים לנו ביותר, אנחנו חייבים למצוא דרך להיות בקשר עם אדם המת. זהו קשר שונה מקשר עם אדם חי, ויש צורך לעבור תהליך נפשי-פסיכולוגי בכדי לבצע את השינוי. לצערי, חלק גדול מהמטפלים לא מעניקים משקל מספק, אם בכלל, לטיב הקשר שקיים או לא קיים עם הנפטר”, כך אומר פרופ’ שמשון רובין, ראש המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה, אחד ממחברי הספר החדש, ” הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול “.

הספר החדש, לו שותפים יחד עם פרופ’ רובין גם פרופ’ אליעזר ויצטום מהחטיבה לפסיכיאטריה באוניברסיטת בן גוריון וד”ר רות מלקינסון, האחראית על תחום ההכשרה במרכז לחקר אובדן שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה, מקיף את הידע הקיים כיום בתחום ההתמודדות עם האבל והשכול, תוך מבט מעמיק לחברה הישראלית והתמקדות באובדן ושכול במלחמות. הספר מיועד למטפלים, אבל גם למטופלים עצמם, שרוצים להבין ולדעת כיצד ניתן להתמודד אחרת עם האובדן שהם חווים והוא יצא בימים אלה בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

כאמור, פרופ’ רובין שם דגש מיוחד על קיום הקשר עם האדם שנפטר – זאת בניגוד גמור למה שהיה מקובל עד לפני מספר שנים בתחום הטיפול, כשהקו המרכזי היה שיש צורך לשכוח ולהתנתק מהמת, קו שעדיין מוצא ביטוי בלא מעט מקרים של תגובות הסביבה ומטפלים שאינם בקיאים בתמורות שעוברות על תחום הטיפול באובדן ושכול. לדבריו, כל המטפלים יודעים שיש חשיבות לשים דגש על אספקט אחד של התמודדות עם האובדן: רמת התפקוד של האדם – איך הוא אוכל וישן, מידת הדיכאון, האם הוא הולך לעבודה, כמה הוא יוצא לפעילויות חברתיות וכד’. “כולם יודעים לשאול את השאלות האלה, אבל עדיין מעט מידי מטפלים יודעים לשאול על מהות הקשר. האם עדיין חושבים על האדם שמת? איך חושבים עליו? כמה מתגעגעים? האם כועסים עליו”, אמר.

בעיה ספציפית הקשורה לאובדן ואבל בהקשר הישראלי של מלחמות היא הדגש הרב שהמטפלים מעניקים לטיפול בטראומה, תוך התעלמות מהיבט האבל. “חייל יצא חי מקרב אבל הוא איבד שם חברים לנשק. התפיסה היא שהוא סובל מטראומה – מהלם קרב. אבל לא חושבים שייתכן והוא בעצם נמצא בתהליך של אבל על חבריו שמתו. בספר אנחנו מראים מקרים כאלה שחיילים קיבלו טיפול בפוסט טראומה ולא הראו שיפור, וכשהתחלנו לטפל באבל, הגיע השיפור”, הוא אמר. בעיה סבוכה אף יותר היא שיש שילוב בין הטראומה והאבל כגון אלו שנהרגו כתוצאה מטרור, רצח או התאבדות. בלא מעט מקרים, הטראומה מהמראות הקשים שראו או מדמיינים מונעים מהאדם להיזכר במת כאדם, והוא נשאר ממוקד באיך הוא נהרג או נפטר. בלי למצוא דרך להיזכרות והתחברות אחרת לדמות המת ועיבוד של הקשר איתו, קטנים הסיכויים לשיפור במצב ומציאת הדרך להתאבל ולחזור לחיים מלאים.

החוקרים, שהם מטפלים בעצמם, עוסקים גם בדמיון ובשוני שבין האבל בחברה היהודית בישראל לזו המוסלמית. מתברר שיש שוני מהותי בציפיות החברתיות אחרי מוות של אדם קרוב. בחברה היהודית יש את הלגיטימציה לקחת את הזמן לפני שחוזרים לתפקוד. יש את השבעה, אחר כך את ה-30 ולעיתים גם שנה של אבל. בחברה המוסלמית הציפייה היא לחזור מייד לשגרה, לאחר תקופת אבל של שלושה ימים. התפיסה הדתית היא שאם אדם מת, זה היה רצון האל, ולכן אי חזרה מהירה לשגרה היא התרסה נגד רצונו של האל. החוקרים מדגישים כי למרות השוני, אין הבדלים מבחינת המקום הרגשי והעיסוק הרגשי בקשר לנפטר הדומים בשתי הדתות, והחשיבות של הקשר לדמות הנפטר מהותי לתהליך האבל והחזרה לחיים.

בפרק האחרון מציינים החוקרים מספר גישות משלימות – מפתיעות לעיתים – שהם ממליצים למטפלים ולמטופלים, בנוסף לטיפול הפסיכולוגי המסורתי, כך שלצד המלצות על חשיבות הפעילות הגופנית ופעילות למען אחרים, מציעים החוקרים גם החשיבות של פניות למקורות רוחניים ודתיים, כתיבת ביומנים ובלוגים ובחינת אופני הנצחה מקוונים.

“החברה הישראלית התבגרה”, מסכם פרופ’ רובין, “בניגוד לשנות ה-50 וה-60 שאסור היה לבכות בפומבי ולדבר על הכאב והגעגועים המתמשכים לחיילים שנפלו ולקרובים שנספו בשואה, אנחנו היום חברה הרבה יותר פתוחה—אבל יש עוד כברת דרך שניתן לעבור. בחברה יש יותר פתיחות לשמוע את סיפורי ניצולי השואה אבל עדיין יש מקום לשמוע יותר על האנשים כדמויות שלמות, ולא רק על דרכי מותם. בימי הזיכרון יש פתיחות לשמוע את סיפורי המשפחות והחיילים על בני משפחתם ועל אחיהם לנשק—אבל עבור רובם, הזיכרון והגעגועים אודות אנשים אלו אינו תחום ליום הזיכרון. אם מקשיבים, נשמע לא רק את האבל שלהם, אלא גם נשמע על המאפיינים הייחודיים של אותם אנשים שחיים בלבבות שנים לאחר מותם הפיזי”.