מה הקשר בין מסכים למתאבדים?
לא, זו לא עוד כתבה על המצב הביטחוני בארץ ועל אינתיפאדת המתאבדים. זו כתבה על הקשר הנוראי שנוצר בין שימוש במסכים לבין בני נוער שמתאבדים. כן, אני מניחה שחלקכם מצקצק עכשיו ואומר לעצמו: זה נורא ואיום, וחלק אחר חושב לעצמו: לילד שלי זה לא יקרה… הכתבה הזו נועדה לעורר אתכם כי אסור לנו להשאר אדישים עלינו להיות שם כדי לשמור על הילדים..
.
לצערנו, לאחרונה היינו עדים לכמה מקרים נוספים של התאבדויות בעקבות המסכים: ילדה בת 12 התאבדה בגלל הצקות בפייסבוק, נערה רצחה את החבר שלה בגלל שהוא נמצא בפייסבוק כל הזמן, מתמודדים שהשתתפו בתוכניות ריאליטי התאבדו לאחר שידור התוכנית ועוד ועוד. אז מה במסכים גורם לילדים לרצות להתאבד ולצערנו מאפשר לחלקם גם לעשות זאת הלכה למעשה?
כולנו יודעים שהמסכים מהווים חלק בלתי נפרד מחיי כולנו ומחיי הילדים בפרט. כולנו מחוברים כל היום לחדשות, רשתות חברתיות, סרטונים, קליפים והתכתבויות. כולנו רוצים לדעת מה אומרים עלינו, מה חושבים על התמונה שהעלנו, כמה אנחנו מהווים חלק מהקבוצה המקובלת. אצל בני הנוער המצב חמור בהרבה: הם חיים בשני עולמות מקבילים המחלחלים זה לזה ומשפיעים על זהותם, תפיסתם העצמית, מהות הקשרים והיחסים שלהם עם חברים וזרים. כל זאת טוב ויפה, אבל מה קורה כשהעניינים משתבשים??? מה קורה כשהמשפט של חברתי לא נאמר רק לי אלא הפך לכדור שלג בוואטסאפ הכיתתי? מה קורה כשהתמונה ששלחתי לחבר שלי הפכה לנחלת הכלל ולצחוק בכל השכבה? מה אני אמורה להרגיש כשקוראים לי בשמות בעקבות תמונה לא מחמיאה? איך אני אמור להגיע לכיתה אחרי שכולם מחרימים אותי וצוחקים עליי? אנחנו כמבוגרים לא מסוגלים להבין כמה המסכים משמעותיים בחיי ילדינו וכמה חשוב להם להראות שם במיטבם, להשאר מקובלים (לפי מספר התגובות והלייקים) ולהיות בעניינים. ברגע שמשהו משתבש, העולם שלהם מתמוטט! הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם והם אבודים. הדבר הגרוע יותר מכל הוא שהם לבד במרחב הזה! לנו ההורים אין שם מקום. לכן הם לא רואים אותנו ככתובת לפנות אליה, כמישהו שמבין את העולם הוירטואלי ולכן הם מנסים (ולרוב לא מצליחים) להתמודד עם הקושי, העלבון, הכעס והפגיעה לבדם. ועוד עובדה אחת בעייתית: למסכים אין הגדרה של זמן ומקום ולכן הם רודפים אחריהם לכיתה, לבית, למפגש החברתי אחר הצהריים. אין להם דרך לברוח או להתנתק מהמסכים ולכן הם מרגישים כל כך מדוכאים ורוצים למות.
אז מה נוכל לעשות כדי להציל את הילדים מהמסכים?
ראשית עלינו להיות נוכחים! עלינו לדעת מי החברים שלהם? עם מי הם מתכתבים? למי הם שולחים הודעות ותמונות? מה כתבו עליהם?. אנחנו יכולים לבחור בין מעקב אחריהם או שיחה פתוחה איתם. אין ספק שהתגובה הראשונית תהיה שאנחנו חופרים, אבל תתפלאו לראות שבהמשך הם ישמחו לדבר, לשתף ולהתייעץ.
שנית, עלינו לשים לב לנורות אזהרה כמו שהייה ממושכת בחדר ובמסכים או ניתוק פתאומי מהמסכים.
שלישית, חשוב מאוד שנראה להם שאנחנו מבינים מה הם מרגישים כי המסכים רק מקצינים ומעצימים תופעות חברתיות שהיו גם בזמננו. רביעית, חשוב שניתן להם להבין שאנחנו שם בשבילם ושביכולתנו לעזור להם. עלינו להזהר מלעשות שימוש במידע שנתנו לנו ללא רשותם, כי אחרת נפר את אמונם בנו והפסדנו בקרב! לבסוף, עלינו להתמצא בשני העולמות שבהם חיים הילדים כי זה עניין של חיים ומוות ולהשאר המבוגרים האחראים כי דווקא בעידן המסכים, הם צריכים אותנו שנגן עליהם ונהיה שם בשבילם ולצידם.
מאת: ד"ר שלי גפן. ד"ר שלי גפן היא מרצה וחוקרת המתמחה ביחסים סביב המסכים. שלי שותפה במרכז "רגעים" ומעבירה הרצאות וסדנאות להורים ולאנשי חינוך ומקצוע לשם שמירה על מקומם כמבוגרים אחראים לצד שיפור היחסים עם דור המסכים.
