מחקר ישראלי מגלה: כיצד מתמודדים תאי הגוף עם דלקת ומה גורם לריפוי יתר
כאשר פולש חיידק או בכלל- גורם פתוגני לגופנו, מתעוררת מערכת החיסון ומפעילה תאי דם לבנים מסוגים שונים על מנת להלחם בזיהום. לעיתים, התאים נותרים זמן ארוך מידי ברקמה הפגועה ומביאים לריפוי יתר (הצטלקות או פיברוזיס). חוקרים מהחוג לביולוגיה באוניברסיטת חיפה וביניהם הד"ר עמירם אריאל והד"ר שגיא שיף-צוק ביקשו לבחון במחקרם את השלב המרכזי בתהליך הריפוי, אשר בו התאים הלבנים מסוג מקרופאגים, משנים את אופי פעילותם ההחלמתית –ועוברים משיקום מקומי להאצת ההחלמה ברמה המערכתית באמצעות ויסות המערכת החיסונית בקשרי הלימפה.
בתהליך פלישת החיידק לגופנו, חלק מתאי הדם הלבנים המכונים מסוג ניוטרופילים, נאבקים בפתוגן על מנת להורגו ולסלקו מהרקמה שאליה הוא פלש. לרוב, כאשר הניוטרופילים מצליחים בהרג החיידק, תמה הדלקת והתאים עוברים מוות תאי מתוכנן. אז, פועלים תאי הדם הלבנים מסוג מקרופאגים. המאקרופאגים מיועדים לבלוע את התאים המתים ולהחזיר את הרקמה לפעילות רגילה. בעקבות הבליעה שמבצעים המקרופאגים, הם מקבלים את היכולת להתחיל בשיקום של רקמה הפגועה. בשלב כלשהו מסוים – שעד עכשיו לא ידעו החוקרים מה היה התזמון שלו ואיך הוא התרחש, עוזבים המקרופאגים את את הרקמה אל איברים של המערכת החיסונית, דרך מערכת הלימפה בה מתווכים המקרופאגים את חזרתו של הגוף לתפקוד תקני.
במחקר הייחודי, אשר פורסם בכתב העת היוקרתי European Journal of Immunology גילו החוקרים מרכיב קריטי בתהליך "קבלת ההחלטות" של תאי הדם הלבנים אשר נוטלים חלק בהחלמה מדלקות. לדברי הדוקטור עמירם אריאל מהחוג לביולוגיה, אשר הוביל את המחקר "התהליך אותו החוקרים פיענחו עשוי לעזור "בפיתוח של תרופות אשר מתבססות על התהליכים הטבעיים שמתרחשים בגוף" וזאת, לדברי הד"ר אריאל "בניגוד למרבית התרופות הקיימות כיום שמנסות לעצור את הדלקת באמצעים מלאכותיים".
תרומת המחקר בשיפור הבנת המנגנונים הללו הוא משמעותי מכיוון שהוא עשוי לסייע בהכרת תהליך שבו הגוף מצליח להתמודד עם הפולש קיים חשש של "ריפוי יתר" (פיברוזיס או הצטלקות): עת שהגוף מרפא את המקום מעבר לנדרש – תהליך שעלול לפגוע ברקמה ואף להוביל למוות.
במחקרם, מצאו החוקרים כי לתאי הדם הלבנים מסוג מקרופאגים יש באופן רגיל "סף בליעה" של שבעה תאים. לאחר בליעת 7 תאי דם לבנים מסוג ניוטרופילים מקבלים המקרופאגים "רשות" לעזוב את הרקמה. עוד מצאו החוקרים שהמקרופאגים רגישים למהירות החלמת רקמה, כך שכאשר המקרופאגים "חשים" שהרקמה הבריאה הם מקבלים "רשות" לעזוב את המקום מוקדם יותר ואילו כשההחלמה איטית, המאקרופאגים נשארים באיזור, גם אם הם כבר הספיקו לבלוע 7 תאים. החוקרים גילו גם שבמקביל לעזיבתם את הרקמה המקרופאגים עוברים שינויים מולקולרים על מנת שיוכלו לבצע את תפקידם החדש בריפוי מערכתי. החוקרים אף איתרו חומרים אשר "מדווחים" למקרופאג על מהירות החלמת הרקמה והוכיחו כי הזרקה של החומרים הללו, מזרזת את נדידתם לאיברים של המערכת החיסונית, ובמקביל הזרקה זו מגייסת תאי דם לבנים מקרופאגים חדשים שמגיעים אל הרקמה הפגועה, על מנת שימשיכו בתהליך הריפוי.
החוקרים סבורים כי במחקר אותר גורם משמעותי למעבר מקרופאגים מפעילות של שיקום רקמה ממוקד ומקומי להחלמה מערכתית. לדברי הד"ר אריאל, "הבנה זו עשויה לסייע לנו לפתח תרופות ביולוגיות, שמבוססות על התהליך הטבעי של הגוף". כיום, רוב התרופות מבוססות על עצירת רכיב כלשהו של ההתפתחות הדלקתית, אסטרטגיה שבה נוקטים גם וירוסים וחיידקים, אך ברבים מן המקרים מתייחס הגוף לתרופה כמו לחיידק ומצליח לעקוף אותה וליצר תגובה חיסונית חלופית.אולם "שימוש בתהליך ההחלמה הטבעי שאנו מצאנו יגרום לגוף לסיים בצורה טבעית וגורפת את התהליך הדלקתי וכך יתגבר על החסרים של טיפולים נוגדי-דלקת". סיכם ד"ר אריאל.
