מחקר חדש מוכיח כיצד נפגעת תפיסתנו עקב אירוע טראומטי
נהוג לחשוב כי בזמן שאנו מצויים תחת איום, החושים מתחדדים והאירועים סביבנו נחרטים בזיכרון באופן מדויק. עם זאת מחקר חדש מרמז שלעיתים התהליך הוא הפוך: בעת סכנה, התפיסה שלנו פחות טובה מאשר במצבים נטולי סכנה. העיקרון עשוי להיות מוגבר אצל אנשים עם תסמונת פוסט-טראומטית.
ממצאי המחקר שפורסם על ידי מדעני מכון ויצמן למדע, בכתב-העת Nature Neuroscience, מעלים כי ייתכן ומדובר בנטייה בעלת מקור אבולוציוני, אשר עשויה להסביר למה אנשים מסוימים לוקים בתסמונת פוסט-טראומטית או בהפרעות חרדה אחרות.
במחקר, ביקשו ד"ר רוני פז, נועם סובל והסטודנטית ג'ניפר רזניק מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן לבחון את הלמידה במצבים מאיימים ולכן לימדו מתנדבים שצלילים מסוימים מובילים לתופעה מטרידה כלשהי (כמו ריח רע) ולימדו את המתנדבים בניסוי שצלילים אחרים גורמים לתוצאה נעימה, או שהם לא מלווים בשום תוצאה. לאחר הלימוד בחנו החוקרים את יכולת האבחנה של הנבדקים לבחון עד כמה הם מצליחים להבדיל בין צלילים "טובים" או "רעים", ובין צלילים דומים להם.
בהתאם לממצאים שעלו במחקרים קודמים, גילו החוקרים כי יכולתם של הנבדקים להבדיל בין צלילים בתנאים נייטרליים או חיוביים, הלכה והשתפרה תוך כדי האימון. בניגוד לכך- דווקא בתנאי לימוד שאחרי חשיפה לגירוי מטריד ושלילי, התוצאות של הנבדקים דווקא הפכו פחות ופחות טובות.
מקור השוני ביכולת הבאחנה של הנבדקים השונים מעלים שינוי בסיסי בתפיסתם של הנבדקים. לאחר שהנבדקים למדו שגירוי כלשהו קשור לחוויה לא נעימה, הם כשלו באבחנה בין הגירוי השלילי הזה לגירויים דומים. זאת חרף העובדה שבתנאים רגילים הנבדקים כן הצליחו להבדיל בין הגירויים באופן מוצלח. כלומר נבדקים אשר חוו "משוב דוחה" לא הצליחו להבדיל בין שני צלילים דומים, בלי קשר ליכולת ההבחנה הנורמלית שלהם.
דברי הדוקטור רוני פז עברם האבולוציוני של בני האדם עשוי לספק הסבר לתוצאות הללו מכיוון שבעברנו העתיק :"אם שמעת נהמת אריה טורף, יתכן שההישרדות שלך תלויה בכך שכל רעש דומה ישמע לך זהה, וילחץ על אותם הכפתורים הרגשיים.". וכך האינסטינקטים שלנו מורים לנו להסתלק מיד בתגובה לרעש זה, מבלי לתהות הרעש זהה או רק דומה למדי לנהמה של האריה.
הדוקטור פז סבור שעיקרון פעולה זה עשוי להיות מוגבר אצל מי שסובל מPTSD- הפרעת דחק פוסט טראומתית- תסמונת פוסט-טראומטית, ומצביע כדוגמה על אירועי ה11 בספטמבר 2001- שבהם פוצצו טרוריסטים את מגדלי התאומים בעיר ניו-יורק. אנשים שהיו עדים לפיגוע זה פיתחו בתסמונת פוסט-טראומטית. חלק גדול מקרם מתאר חרדה אשר מתקשרת למראה של בניינים גבוהים. למרות שהללו מבינים שהמגדלים הרגילים שהם רואים לא דומים כפי שהיה ה"איום" טמון בבנייני התאומים בעת הפיגוע, הם עדיין חשים מאוימים ברמת התפיסה הבסיסית- האינסטינקטיבית גם מהבניינים החדשים והם לא מבחינים ברמת התפיסה בין הבניינים הגבוהים הדומים, ולכן הם מגיבים בהתאם.
כעת מבקש הצוות להעמיק חקר ברעיון זה, שפועל לרעתנו במקרים מסוימים, ולנסות במחקרי המשך להבין את זהות ואופי התפקוד של אזורי המוח אשר קובעים את רמות התפיסה השונות, על מנת להבין טוב יותר היבטים שונים של תפיסה ולמידה רגשית, אשר עשויים גם לשפוך אור על הפרעות חרדה, כגון תסמונת דחק פוסט טראומטית PTSD.
