חמישה מיתוסים שגויים על המסכים (שרובנו נוטים להאמין בהם כהורים…)
רובנו כהורים מנסים ליצור לעצמנו אמיתות המבססות את התנהלותנו בחיי היומיום ומקלות עלינו. עם זאת, בחלק ניכר מהמקרים קיים פער ברור בין האמונה לבין מימושה במציאות, אך אנחנו מנסים לטאטא זאת מתחת לשטיח ולהמשיך בחיינו כרגיל..היום אנסה לנער את האבק ולהעיר אתכם משאננותכם באשר למשמעות התקשורת בחיי ילדיכם:
1. "לאף אחד לא מזיק להיחשף לקצת אלימות בטלוויזיה ובמחשב" – אז זהו שלא!. מחקרים רבים מראים כי חשיפה מרובה לתכנים שליליים ובעיקרם לאלימות עלולה לגרום למגוון השפעות על ילדים (ובעיקר ילדים צעירים) כגון: חיקוי ההתנהגות האלימה, למידה חברתית אלימה כדרך לפתרון בעיות, מתן לגיטימציה לאלימות בסביבה ועוד. למול התכנים יש לתת את הדעת למי הילד שלנו היושב בצידו השני של המסך: בן כמה הוא? האם הוא בן או בת? מהם המאפיינים האישיותיים שלו? האם הוא קל להשפעה? בהתאם להבנות אלה נוכל לקבוע האם כדאי לאפשר לילד לצפות באלימות ומהי המידה הנכונה והמתאימה לו. נ.ב יש כמובן חשיבות לתיווך הורי ולשיחות סביב החשיפה.
2. "לילד שלי זה לא יקרה" – משפט שגור זה מאפיין מצבים מסוכנים רבים בחיי ילדינו אך מאפשר לנו לחיות בשלום עם אדישות או חוסר עשייה כהורים. כמו במקרים אחרים, גם פה משפט זה אינו מתאים לצערי. אין ילד החסין מפני השפעת התקשורת או מוגן מפני סיכונים או סכנות הנלווים לצריכת המסכים. רוב הילדים תמימים ונאיביים(זה חלק בלתי נפרד מהגדרת הילדות) ולכן נוטים להאמין לאחרים (ובעיקר למבוגרים) במציאות וברשתך כאחד. לכן עלינו לצאת מנקודת הנחה שיש סיכון ולכן עלינו להיות מודעים לאפשרויות ולעזור לילדינו להשמר. בדיוק כמו שיש סכנה לתאונת דרכים בכל רגע שנחצה כביש אבל הידיעה אינה מונעת שימוש אלא גורמת לשימוש מודע וזהיר.
3. "אני יודע/ת מה הילד שלי עושה ברשת ומיהם החברים שלו" – גם משפט זה לא מתקיים במציאות ובהתאם אינו מתקיים גם ברשת. רובנו לא יודעים לאשורה מה ילדינו עושים בכל רגע נתון בבית, בחדר, בגינה הציבורית, במסיבת הכיתה או בדיסקוטק בתל אביב. כיום, רבים מהילדים מתקשרים עם העולם באמצעות הנייד ולכן קשה לנו לעקוב אחרי מעשיהם (כפי שהיה נוח לעשות באמצעות ההיסטוריה שלהם במחשב). יש מי שאומר שגם לא צריך. אז מה כן צריך? צריך לדבר איתם ולדעת מה הם נוהגים לעשות, מי החברים שלהם, על מה הם מתכתבים ועוד. כדאי לכוון לכך שיהיה מבוגר שקשור לקבוצות הוואטס אפ שלהם ויש להזהיר אותם באילו מצבים לערב את המבוגרים (הורים/מורים) בכדי לעצור את הסכנות בזמן.
4. "התכנים בערוצי הילדים מתאימים לילדים" – עוד אמונה טפלה שמעבירה את האחריות מההורים לעבר גורמים אחרים שאינם מוסמכים או מתיימרים לקבל תפקיד זה. האינטרס היחיד של מי שעומד מאחורי הקלעים הוא להרוויח כסף ולא לחנך. זה התפקיד שלנו כהורים! לכן השיקולים בבחירת תכנים הם לפנות לקהל רחב ככל האפשר ולאו דווקא להגיע לקהלים מתאימים וספציפיים בכל תוכנית ותוכנית. לכן שוב מוטלת עלינו ההורים החובה והזכות לבחור עבור ילדינו אילו תכנים מתאימים לגילם והולמים את התפתחותם הרגשית, הנפשית או השכלית.
5. "אם לכולם מרשים, אז סימן שזה טוב גם לילד שלי" – כולם זו מילה חזקה וגדולה שילדינו לא המציאו אותה. כולנו כילדים נהגנו לעשות בה שימושים רבים כולם הולכים לים, כולם נשארים מאוחר במסיבה). רובנו גם יודעים שזו אינה האמת לאמיתה אלא דרך קלה לשכנוע ההורים שאינם רוצים שילדם יהיה שונה או חריג. גם במקרה זה אנחנו צריכים ללכת עם האינטואיציה ההורית שלנו ולהחליט האם זה נכון ומתאים גם לילד שלנו: האם מתאימה לו תוכנית ספציפית? האם הוא סוגר מספיק כדי לפתוח פייסבוק משלו ועוד. בהתאם לשיקול דעתנו עלינו לפעול ולא לפי כולם. זה בסדר וראוי יותר להגיד 'לא' במצבים שונים מאשר להתחרט שלא עשינו זאת.
בואו נסתכל למציאות האמיתית והוירטואלית בעיניים ונחליט כמבוגרים אחראים כיצד יגדלו ילדינו ולא נמשיך להחזיק באמונות שגויות שעלולות להשפיע עלינו ועל ילדינו במפגשם היומיומי עם המסכים כחלק בלתי נפרד מהחיים!!!
מאת: ד"ר שלי גפן. ד"ר שלי גפן הינה מרצה ותיקה בתקשורת (במכללה למינהל, אוניברסיטת תל אביב ובאונ' פתוחה). בימים אלה סיימה את כתיבת הדוקטורט בנושא המשפחה והתקשורת. מעבירה הרצאות/סדנאות וייעוץ לילדים, הורים ואנשי חינוך במציאות התקשורתית כיום.
