מה מקום התקשורת בחיי היומיום שלנו ? האם יכולנו לדמיין את חיינו בלעדיה ?
אתחיל בסיפור אישי קצר: בתי בת החמש שאלה אותי לפני מספר ימים מדוע למחשב קוראים כך. הסברתי לה ברוב חשיבות שהמחשב במקור אמור היה לעשות חשבונות באופן מהיר ויעיל יותר מהמוח האנושי. פתאום במחשבה שנייה חשבתי שהמחשב הפך להיות תחליף למוח האנושי והוא כמעט חושב עבורנו.
הטכנולוגיה נועדה במקורה לעזור לבני האדם לעשות פעולות שהם מתקשים לעשותן בעצמם וכך הם חוסכים זמן ומאמץ מיותר. למשל מכונית עוזרת לאדם להגיע למקומות מרוחקים בזמן קצר. עם זאת, טכנולוגיות התקשורת אינן טכנולוגיות 'רגילות' אלא הן הפכו ליצורים ממשיים: אנשים מתייחסים לפלאפון שלהם כחבר טוב בעת צרה, למרות שאף פלאפון לא עזר כשמשהו באמת קרה, אבל בהחלט יכולנו בעזרתו לקרוא לעזרה או ליידע אחרים באירוע.
התקשורת הפכה עם הזמן לחלק בלתי נפרד מחיינו ואף מגופנו: אנחנו לא יכולים לדמיין מצב שבו נהיה מנותקים מהעולם או לא נוכל לתקשר עם אחרים בכל נקודת זמן ומכל מקום. סיטואציה זו גורמת לנו לנכות בכך שאנחנו מפסיקים לעשות שימוש ביכולות אנושיות ונסמכים יותר ויותר על הטכנולוגיה שתעשה זאת עבורנו. כך למשל אנחנו כבר לא זוכרים מספרי טלפון או ימי הולדת אלא מחכים לתזכורת של הסלולרי שנתקשר לאחל יום הולדת שמח לחבר.
מבלי שנרגיש, התקשורת הפכה למכונה עצמאית המשרתת אותנו אך במקביל שולטת בנו ובחיינו. רובנו מנהלים את חיינו בעזרת מסכים, מקבלים מענה לרוב צרכינו מהם (ידע, בידור, שיתוף), מתעוררים לצלצול הפלאפון ונרדמים למוסיקת הרקע של תוכנית הלילה ובאמצע מכורים לכל הודעה, מייל, פוסט או בלוג שאנחנו נחשפים אליהם בחיי היומיום.
עכשיו נעבור לילדינו: הילדים נולדו לעולם טכנולוגי שכולו מסכים וכך הם הורגלו לצרוך את החיים (האמיתיים והווירטואליים במקביל), הם משחקים במסכים, מתעדכנים בפייסבוק, מעלים הודעות בוואטס אפ ומתקשרים עם המשפחה והחברים דרך הטלפון הנייד. הם לרוב מנהלים את החיים מהחדרים הטכנולוגיים שלהם ומביאים את העולם פנימה בלחיצת כפתור. הם גדלים להורים שצורכים מסכים ומהווים מודלים בעייתים עבורם. אז מדוע אנחנו מתפלאים שהם מסתגרים בחדרים? שהם מנהלים חיים שלמים בלי לנהל שיחה 'אמיתית' עם סביבתם? שהם מדברים אחרת ומתנהגים אחרת או לא מסוגלים לשבת בשקט בכיתה?? הם עצמם הפכו לילדים טכנולוגיים כי זו המציאות שבה הם חיים, ככה הם מתקשרים, לומדים ומתבדרים.
אז מה אנחנו ההורים רוצים ?
היינו רוצים קצת שקט וקצת רעש, קצת להיות איתם 'באמת', קצת שיקראו ספרים וייפגשו עם חברים ושלא יסתגרו כל הזמן בחדרים. אבל עלינו להבין שהמציאות השתנתה והילדים של היום אינם הילדים של אתמול והם לעולם לא יהיו ויש בזה גם טוב! הם מתמצאים בטכנולוגיה והם המומחים החדשים, יש להם חלוקת קשב מדהימה בביצוע עשר פעולות במקביל, הם חווים את החיים באמצעות מתווכים אבל יש להם חיים טובים ועשירים. הם דור המסכים !
אז עלינו כהורים להבין את משמעות המציאות התקשורתית וללמוד להתנהל בה בהתאם: עלינו לאפשר להם להפיק את התועלות מהמסכים אבל לעזור להם להישאר קצת ילדים ולדעת לשים את עצמנו עדיין במקום של המבוגרים האחראים, בעלי ידע וניסיון של שנים הרוצים לטובתם ולפעמים גם יודעים מה אנחנו אומרים ומה טוב עבורם, גם בעולם טכנולוגי ותקשורתי כמו שלהם וזאת למרות שאנחנו לא גדלנו באותה מציאות אבל למדנו להתמודד ולהתאים את עצמנו אליה במהלך החיים, אז למה שלא נעשה זאת עם הילדים ?
מאת: ד"ר שלי גפן. ד"ר שלי גפן הינה מרצה ותיקה בתקשורת (במכללה למינהל, אוניברסיטת תל אביב ובאונ' פתוחה). בימים אלה סיימה את כתיבת הדוקטורט בנושא המשפחה והתקשורת. מעבירה הרצאות/סדנאות וייעוץ לילדים, הורים ואנשי חינוך במציאות התקשורתית כיום.
