חלק 2 מהפרק – תחילתה של החוכמה – פרק ראשון מתוך הספר "אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי" מאת ד"ר ג'ודית אורלוף. הוצאת אופוס, 2013.
לפתע נזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה נהגתי לשבת על הגג ולהביט למעלה אל תוך החלל, מרותקת לנוכח הכוכבים והפלנטות וחשה בנוכחותה של ישות בלתי נראית. במשך שעות הייתי נועצת מבט בדבר שלא יכולתי לראותו אך יכולתי להרגישו בצורה חזקה יותר מכל דבר מוחשי. מזיכרונותיי הראשונים אני יודעת שתמיד האמנתי באלוהים. לא בדיוק באל של הדת היהודית שעל ברכיה גדלתי, או של כל דת אחרת, אלא בישות נטולת צורה הקיימת תמיד, מפיחה ניצוצות בכל דבר ומשגיחה עליי באהבה. הישות הזאת הייתה איתי כעת במנהרה, מוכרת וקרובה יותר מכפי שהייתה אי פעם בילדותי. היא עטפה אותי כמו שמיכת קשמיר בליל חורף קר והרגשתי מאוזנת לחלוטין, חסינה בפני כל פגע, מוגנת בדרך כלשהי בידי כוח חיים בלתי נראה אבל מוחשי.
הזמן עצר מלכת, כל רגע נמתח כנצח. ממקום שנראה מרוחק מאוד בהיתי דרך שמשת החלון המנופצת והבחנתי באור ירח רך השוטף את הקניון. המכונית נתקלה בסלעי ענק והתהפכה שוב ושוב באוויר בעודנו צונחים במורד צלע ההר. עם זאת, לרגע לא תפסתי שאני נמצאת בסכנה כלשהי; לא עבר עליי רגע אחד של פחד. בקור רוח של מי שמתבונן מהצד ספרתי כמה פעמים המכונית מתהפכת; אחת, שתיים, שלוש, ארבע – עד לשמונה פעמים. כשאני מוגנת במקלט שסיפקה לי המנהרה, נותרתי בחלל ריק, מרחפת בנפילה חופשית, מבלי לדעת אם אלה החיים או המוות.
באותה מהירות שבה נמשכתי לתוך המנהרה יצאתי ממנה בחטף ושבתי אל ההווה, בדיוק כשהמכונית התנגשה בקרקע מוצקה. בקפיצה גבוהה ומטלטלת ובצליל של ריסוק המתכת כנגד הסלע החלקנו על צדנו ונגררנו עד שנעצרנו. גלגליה הקדמיים של המכונית בלטו מעבר למדף סלע צר. בלתי יציבים, התנודדנו על המצוק.
טלטלת נחיתה הטיחה אותנו אל המושב האחורי. רסיסי זכוכית שבורה היו פזורים בתוך המכונית, אבל באורח פלא אף אחד מאיתנו לא נפצע. מהר מאוד הבנו שאנחנו שוב בסכנה: בכל רגע המכונית הייתה עלולה להחליק קדימה וליפול אל העמק הגדול שלמטה. היה עלינו לצאת משם מהר. נראה שעץ אלון שניסה להידחק דרך חלון המכונית היה התמיכה היחידה שלנו. מבלי להביט לאחור תפסתי בענפיו והצלחתי למשוך את עצמי אל מחוץ למכונית ההרוסה. חברי היה ממש מאחוריי. נאבקנו לעלות בצד הצוק, דחפנו את עצמנו דרך סבך שיחי המנזניטה ושיחי החרדל, דרך שיחים בלתי חדירים וחורשה עבותה. בניסיון להימנע מלדרוך על גושי אדמה בלתי יציבים ועל עלים חלקלקים השתמשנו בשיחים כחבלים שבעזרתם משכנו את עצמנו במעלה המדרון התלול. אפילו כשפילסנו את דרכנו לאט לאט אל הפסגה, שאלתי את עצמי ללא הרף – מדוע ניצלו חיינו? היינו אמורים להיהרג, ובמקום זאת אנחנו יוצאים מהמקום כמעט ללא שריטה. תמונת המנהרה כבר החלה לרדוף אותי.
חשנו הקלה עצומה כשהיינו שוב על קרקע יציבה ועד מהרה תפסנו טרמפ לאורך כבישי הקניון הפתלתלים אל העיר. קרניים עדינות של שחר ורדרד החלו להאיר את הגבעות. אני חושבת שאיש מאיתנו לא הוציא מילה אחת מפיו במשך כל הזמן הזה, אבל איני בטוחה. אני זוכרת מעט מאוד מהטיול הזה. הבטתי בשמים ושחזרתי במוחי שוב ושוב את התאונה, מבלי שאוכל להסביר כיצד ייתכן שאנחנו עדיין חיים. לא היה זה אלא נס שהציל אותנו.
