חלק 3 מהפרק – תחילתה של החוכמה – פרק ראשון מתוך הספר "אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי" מאת ד"ר ג'ודית אורלוף. הוצאת אופוס, 2013.
במשך ימים רבים הדחקתי את פרטי הנפילה עצמה, אבל במוחי נשמרו כמה תמונות לא ברורות. יכולתי לזכור בברור את המכונית המתגלגלת אל מעבר לצוק ואת תחושות הסחרור, חוסר המשקל וחוסר השליטה שחשתי במהלך הנפילה. זה היה כמו להיכנס למדרון הגדול הראשון ברכבת הרים ענקית. זכרתי גם כיצד כל תא בגופי זעק במחאה על רגע הנחיתה הרועש ומטלטל העצמות. לא ידעתי כיצד להסביר לעצמי את המנהרה. זו הייתה תעלומה, חידה שאותה אנסה להבין במשך זמן רב.
עבור הוריי, מה שאירע באותו לילה היה רק האסון האחרון בשרשרת האסונות בחיי הקשורים לסמים. הייתי בתם היחידה והם היו מבועתים. לא עבר זמן רב כל-כך מאז אמי נהגה לשיר לי שירי ערש לפני השינה ואבי ואני שיחקנו מיני גולף בסופי שבוע. הערכתי את הוריי וידעתי ששניהם רוצים שחיי יהיו קלים, שהם רוצים להגן עליי, אבל ככל שהתחזקה אחיזתם התמרדתי יותר. כשהתחלתי להשתמש בסמים, ראיתי שאני שוברת את לבם. אני יודעת שהם חששו לביטחוני וראו כיצד יחסינו מידרדרים. אבל חשתי שאין לי כל בררה. הרגשתי שאני חייבת להשתחרר מהם. במהלך השנים הם ראו כיצד אני הופכת מנערה שקטה ורגישה לזרה – לנערה שאי אפשר לדבר איתה, נערה שיצאה מכלל שליטה.
לפני התאונה בקניון טונה, הוריי עשו כמיטב יכולתם להשיג לי עזרה. אמי, רופאת משפחה עקשנית, ואבי, רדיולוג נעים הליכות, היו רופאים חשובים בבוורלי הילס; עמדו לרשותם מגוון המשאבים הקהילתיים. אבי, אדם מעשי, בעל הגינות שורשית, אדם מצליח אך עם זאת מסתפק בהנאות הפשוטות ביותר, נהג להביט בי בעיניו הירוקות-כחולות הגדולות כמנסה לראות לאן הלכתי. ואילו אמי, אישה רבת עוצמה, חברותית, פחדה שלא אצליח להשתלב, ונראה כי היא נחושה ביותר לתקן את דרכיי בכל כוחה ואמונתה, אפילו אם יש סיכון שתהיה שתלטנית מדי. אבל הייתי עקשנית ומרדנית. פשוט לא הסכמתי להקשיב. הייתי משוכנעת שהוריי באמת ובתמים לא מסוגלים להבין את מאבקיי הפנימיים, אולי משום שאני עצמי לא הבנתי אותם.
נמאס לי, בין היתר, להיות רגישה כל-כך. חשתי שבכל מקרה איש לא יכול להבין אותי – כיצד אני יכולה לפעמים לדעת דברים על אנשים עוד בטרם הוציאו מילה או איך הצלחתי לנבא בצורה מדויקת אירועים שיתרחשו בעתיד, בדרך כלל אירועים לא משמחים במיוחד. אבי מעולם לא האמין בניבויים הללו ומעולם לא דיבר עליהם אפילו. אבי הנאמן, אדם שלא מרבה לדבר, היה בעל נוכחות חזקה ויציבה; דאגתו העיקרית נגעה לשמירה על השלווה במשפחה. מוחו חיפש את המוחשי והוא הרגיש נוח ביותר בעולם שבו הצליח כל-כך. אם הדברים המוזרים או הבלתי רגילים עוררו בעיות, הוא היה נגדם. אבל נראה שאצל אמי נגעו הניבויים הללו בעצב חשוף. היא מעולם לא עודדה אותם; הם גרמו לה לתחושת אי-נוחות, והיא חששה שדיבורים כאלה ימנעו ממני להיות אדם נורמאלי. אמי זכתה לכבוד רב והתגאתה מאוד בהיותה חלק מהקהילה היהודית ומהקהילה הרפואית, בכך שיש לה קליניקה לידוענים בבוורלי הילס, בחבריה הרבים ובטלפון שלא הפסיק לצלצל. אבל הניבויים שלי עוררו גם בי אי נוחות. למעשה, הייתי עושה כמיטב יכולתי כדי לסלקם. הסמים עשו זאת עבורי. הם סיפקו לי דרך מילוט – ולקחתי אותה.
לאחר התאונה, הוריי עשו כמיטב יכולתם להגן עליי. בבוקר המחרת הם ארזו את מיטלטליי מביתנו שבווסטווד ושלחו אותי להתגורר אצל חברים קרובים במליבו קולוני, אזור עשיר ומוגן היטב בחוף מליבו. הם התעקשו שאשאר שם, מבודדת מחבריי וחשוב מכך – רחוקה מהסמים, בזמן שהם חוככים בדעתם כיצד לסייע לי בצורה הטובה ביותר. ידעתי שמניעיהם טובים, אך הלכתי לשם בתחושת עוינות.
למרות כל זאת, הגעתי לנקודת מפנה. החיכוך הקרוב שלי עם המוות טלטל אותי, אבל נוסף לכך עברתי דרך ובאופן כלשהו חזרתי לעצמי. לא יכולתי להפסיק לחשוב על המנהרה, על השלווה המוחלטת ששררה בה ועל כך שאפשרה לי, באורח נס, בניגוד לחוקי הפיזיקה, לשרוד את ההתנגשות הקטלנית.
כשהוריי הורידו אותי בבית החוף במליבו, הערפל הכבד החל להתפוגג והשמש האירה את החוף. הייתי ממורמרת ומצוברחת וניסיתי להתמקם כמיטב יכולתי. לא הסכמתי לדבר עם איש. השתרעתי על הספה בסלון והדלקתי את הטלוויזיה. שכבתי שם, בחולצת טאי-דאי ורודה ובמכנסי ג'ינס פדלפון שפרחים רקומים על כיסיהם, צופה בפרק מי"מסע בין כוכבים". אבל עד מהרה נכנסו חבריהם של הוריי והכירו לי את השכן שלהם. מאחר שכל הפרעה נראתה בעיניי כפלישה, הייתי עוינת כשהרמתי את מבטי אליו, אבל עד מהרה נמלכתי בדעתי.
ג'ים היה גבר גבוה ורזה באמצע שנות הארבעים לחייו, בעל שיער לבן מלא ומתולתל וזקן לבן. במקום שבו הוא עמד היו מאחוריו קרני שמש זהובות שהשתקפו מהים ויצרו אפקט של הילה. הוא נראה כמו גרסה של אלוהים מתוך ספר אגדות. רציתי לפרוץ בצחוק, אבל עצרתי בעצמי מפני שמתוך עיקרון סירבתי לשתף פעולה, ואם הייתי צוחקת הם היו יכולים לחשוב בטעות ש"התרציתי". אבל באור הנשגב שהקרינה נוכחותו של ג'ים, כל התסבוכת הזו קיבלה לפתע תפנית קומית. הנה אני כאן, בגלות במליבו, אני לגמרי בחיים ללא סיבה נראית לעין, וכעת עומד מולי גבר שנראה כמו אלוהים.
כמעט לפני שהבחנתי בכך, ג'ים התיישב לצדי על הספה ושאל אותי בעדינות שאלות על עצמי. הישירות שלו הרגיזה אותי ותהיתי – מיהו בכלל האיש הזה? רציתי לסלוד ממנו, אבל משום מה לא יכולתי. עיניו החומות הגדולות והתנהגותו הלבבית והצנועה הרגיעו אותי. הנוכחות שלו העניקה לי תחושה של קבלה, תחושה שרק לעתים רחוקות הרגשתי בין מבוגרים. קולו המיוחד ומבטו הרך נראו לי מוכרים, נראה שישבנו יחד אלף פעמים בעבר, אף שלמעשה הוא לא דמה לאף אדם שהכרתי.
