חלק 7 מהפרק – "תחילתה של החוכמה" – פרק ראשון מתוך הספר "אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי" מאת ד"ר ג'ודית אורלוף. הוצאת אופוס, 2013.
בליל הבחירות ישבתי עם הוריי בלוס-אנג'לס וציפינו במתח לתוצאה. למרבה הסיוט התוצאה הייתה בדיוק כפי שחזיתי: הארי נחל מפלה מוחלטת. אילו היה מדובר רק בהפסד שלו, החלום היה נראה פחות משמעותי. אבל קרה עוד משהו. בהצבעה שנערכה באותו לילה, כלתו של הארי, אישה הסובלת ממאניה-דפרסיה (הפרעה דו-קוטבית) ונמצאת בטיפול פסיכיאטרי, נתקפה בהתקף פסיכוטי, רצה אליו ונשכה בפראות את ידו. מיד לאחר שתקפה אותו היא רצה לתוך הקהל כדי להסתתר. מאוחר יותר מצאו אותה והיא אושפזה בבית החולים לקבלת טיפול.
כמובן שחייהם של הארי, בנו וכלתו ספגו טלטלה רצינית באותו לילה. במהלך החודשים הבאים שמעתי רבות על סבלם ולא יכולתי שלא לתהות איזה תפקיד מילא חלומי בכל זה. אף שהוריי מעולם לא רמזו על כך שהניבוי שלי אחראי למצב בדרך כלשהי, היו לי ספקות, במיוחד לאחר שאמי אמרה לי ברגע של תסכול שלא אספר לה יותר על שום חלום. ידעתי שהיא מוטרדת ממה שקרה; ידעתי שהיא לא התכוונה לפגוע בי. היא פשוט הייתה מוצפת מדי, ואני נסוגותי. אבל
יש לציין שהיא יכלה להיות שתלטנית ושהייתה לה עוצמה רבה, ואני לא יכולתי שלא להגיב אליה. מכל מקום, מאותו יום ואילך, שמרתי לעצמי את הדבר שאליו התחלתי להתייחס כאל סוד מביש. בעזרת התמיכה שג'ים העניק לי יכולתי לחוש ברגשי האשם העצומים שקיננו בי על כך שניבאתי את הניבויים הקטסטרופליים הללו. למעשה נראה שיכולתי לנבא בקלות מוות, מחלות ורעידות אדמה, אבל רק לעתים רחוקות קלטתי משהו משמח יותר. גדלתי מתוך אמונה שיש בי משהו מרושע, שבדרך כלשהי אני גורמת לאירועים שאותם יכולתי לנבא. האם ייתכן שתרמתי לתבוסתו של הארי, שעוררתי את ההתקף הפסיכוטי של כלתו? תהיתי. אף אחד מחבריי מעולם לא הזכיר חוויות כאלו. הלכה וגברה בי התחושה שאני אאוטסיידרית, שאינני מתאימה באמת לשום מקום.
סיפרתי לג'ים שאז, בשנת 1967, השנה האחרונה של התיכון, גיליתי את הסמים. אף שלמדתי בתיכון של האוניברסיטה, המכונה בחיבה "אוני" במערב לוס אנג'לס הקרובה אלינו, רוב חבריי למדו בתיכון פליסיידס בפסיפיק פליסיידס, אזור יוקרתי יותר של לוס-אנג'לס במרחק של כ-16 קילומטרים. לאחר תום יום הלימודים חבריי מ"פאלי" היו אוספים אותי והיינו הולכים להתמסטל. גיליתי שרוב הסמים, חוץ מסמי ההזיה, עמעמו את יכולותיי האינטואיטיביות והעניקו לי את האשליה שאני משתלבת היטב בחבורה. הכמיהה שלי להרגיש שייכות קיבלה מענה זמני. אבל לא משנה כמה חברים חשבתי שיש לי, חלק בתוכי ידע שאני חיה בשקר. ואז הגיע ליל התאונה.
האם המנהרה שבה נתקלתי כשצללתי מטה אל מעבר לצוק הייתה קשורה לחזיונות שלי? ג'ים ואני לא היינו בטוחים, אבל הוא לימד אותי לבטוח באותנטיות של חוויותיי. נוסף לכך, הוא סייע לי להבין עד כמה אין זה רציונאלי להאמין שאני גורמת לאירועים שאותם אני מנבאת. הוא סיפר כיצד ילדים שיש להם את המתת הזאת נוטים להניח הנחות בלתי הגיוניות על עצמם. ג'ים הראה לי שהדבר החשוב הוא לא היכולות שלי, אלא העובדה שאינני מבינה אותן.
החשש היחיד של ג'ים בנוגע לסיוע שלו בחקירת ההיבט הזה בי היה שאשקע כל כולי בעניין ואזניח את כל ההיבטים האחרים בחיי. הוא ראה אנשים שפיתחו כפייתיות לגבי חוויות על-חושיות ואיבדו קשר עם המציאות. למרות זאת, הוא הרגיש שיש בי די כוח כדי להתמודד עם שני העולמות.
כשנפתחתי וסיפרתי לג'ים לראשונה על יכולותיי האינטואיטיביות, היה עליו לקבל את כל מה שאמרתי לו על בסיס של אמון בלבד. ככל הידוע לו, ייתכן שהמצאתי סיפורים גרנדיוזיים כדי לתפעל אותו. לא היו כל הוכחות, מפני שמרוב פחד הדחקתי את סגולותיי, והן לא שבו אליי מיד. אבל ג'ים בטח בי, גם משום שהאמין שלכל אחד מאיתנו יש יכולות שכאלה, אבל אנחנו נוטים להפחית מערכן או לדחות אותן. הן פשוט רוסקו במשך הזמן על-ידי הורים, מורים או מטפלים. אבל ג'ים לא חשב שיכולות כאלה יכולות באמת להיעלם – הן מנסות לצוץ כל העת, וזה הדבר שמפחיד אנשים. הוא טען שדרושה אנרגיה עצומה לשמור דבר מה כה רב עוצמה סגור בפנים, ושהדבר מביא לתחושת ריקנות ולדיכאון. הוא הוסיף שמעט מאוד עמיתים למקצוע יתמכו ברעיונות אלה.
אף שכל מה שג'ים אמר נשמע לי הגיוני, חייתי בבידוד במשך שנים כה רבות, ועדיין התנגדתי לסמכותו. עבר זמן רב עד שהצלחתי להניח לו להתקרב באמת. לאחר יותר משנה מיום התאונה ישבתי באחד ממפגשי הטיפול הקבוצתי של ג'ים. היינו שישה אנשים ונפגשנו מדי יום שלישי בקליניקה שלו שבבוורלי הילס. הייתי הצעירה ביותר והזועמת ביותר, קרבית ולא נעימה. לא באמת רציתי לריב; פשוט רציתי שהאחרים ישמרו מרחק ממני. כל החברים האחרים בקבוצה היו בטיפול זמן מספיק ארוך כדי להבין שיקרה אחד משני הדברים: או שאעבוד על הכעס שלי ואירגע או שאעזוב. לא היה לי כמעט ספק שרובם מקווים שאבחר באפשרות השנייה.
לקראת סיום אחד מהמפגשים שלנו, ג'ון, איש עסקים בשנות החמישים המאוחרות לחייו והחבר החדש ביותר בקבוצה, החל לדבר על הדיכאון שלו. אף שהקשבתי לו, תשומת לבי החלה לנדוד: כנראה שחלמתי בהקיץ או שהייתי בטרנס קל כשלפתע ראיתי מכונית עולה באש, אישה וילד לכודים בתוכה. השתנקתי וכולם השתתקו והפנו את תשומת לבם אליי.
כשסיפרתי על החיזיון, לבקשתו של ג'ים, הדיכאון של ג'ון הפך לייסורים. בדמעות הוא גילה לנו לראשונה שאשתו ובתו הקטנה נהרגו לא מזמן בפיצוץ טרגי שאירע כשמכוניתם התנגשה במשאית דלק בכביש המהיר.
אף שמבחינה הגיונית ידעתי שלא יכולתי להיות קשורה לגורלה של משפחתו, באותו רגע חשתי שאני אחראית לצער של ג'ון. כל פחד ילדות שקישרתי אי-פעם ליכולותיי האינטואיטיביות התפרץ; קולות ההאשמה העצמית השתלטו על מוחי, חשתי מלאת אשמה.
לאחר תום המפגש, ג'ים לקח אותי הצידה. זה היה דבר אחד מבחינתו לשבת בקליניקה יוקרתית בבוורלי הילס ולהקשיב לסיפורים המדהימים שלי מדי שבוע, אבל זה היה דבר אחר לגמרי לחזות בהדגמה חיה. נזכרתי שכשהייתי ילדה, אמי, מרוב רצון שיהיו לי חיים נורמאליים ושמחים, הזהירה אותי, "אל תספרי לאיש על הניבויים שלך. הם יחשבו שאת מוזרה". האמנתי לה. עכשיו הייתי באמת מודאגת שג'ים לא ירצה לראות אותי יותר, שהוא יחליט שאני מקרה קשה מדי בשבילו.
התברר שהחששות שלי לא היו מוצדקים. ג'ים הרגיע אותי ואמר שאני לא משוגעת; הסבל והבלבול שלי נבעו מהדחקה של "סגולותיי". במקום שאפטר מהם, צריך דווקא לטפח אותן באמצעות הדרכה ראויה. הוא הציע לי להיפגש עם ד"ר תלמה מוס, פסיכולוגית וחוקרת במכון הנוירו-פסיכיאטרי של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) המתמחה במחקר תופעות פרה-נורמליות. נדהמתי לשמוע שקיים אדם כזה בכלל. בעבר היא הפנתה לג'ים אנשים רבים שהתקשו להתמודד עם חוויותיהם האינטואיטיביות. ג'ים היה בטוח שאם יש מישהו שיכול להעריך את חוויותיי ולתמוך בי כדי שאלמד עליהן עוד, הרי שזו ד"ר מוס. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חשתי ניצוץ של תקווה.
