איידס-תסמונת הכשל החיסוני

איידס תסמונת הכשל החיסוני (באנגלית : HIV , AIDS)

נגיף הHIV. תמונה מויקיפדיה
נגיף הHIV. תמונה מויקיפדיה

תיאור המחלה :

איידס AIDS – Acquired Immuno-Deficiency Syndrome היא מחלה חמורה של המערכת החיסונית הנגרמת מנגיף האיידס. האיידס הוא שלב מתקדם של מחלת הכשל החיסוני הנרכש. איידס הוא רטרו וירוס, התוקף את תאי הדם הלבנים. במחלה, נגיף האיידס פוגע בהדרגה במערכת החיסון עד למצב שהגוף לא יכול להלחם בזיהומים ומחלות.

מקור המחלה הוא בהידבקות של האדם בנגיף. לאחר ההדבקה באיידס, הופך הנדבק לנשא ועם הזמן המחלה מתפתחת לאיידס. מי שנדבק בנגיף ה -HIV נקרא “נשא” ובתקופה שלאחר ההדבקה, הנגיף נמצא ברמה נמוכה בדם שאינה ניתנת לאבחון – תקופה המכונה “תקופת החלון”. כיום אפשר לזהות במרבית המקרים את נגיף הHIV בדם לאחר 3 שבועות ממועד החשיפה החשודה. זאת בעזרת בדיקה ייחודית. יחד עם זאת בכדי לשלול סופית הדבקה בנגיף HIV יש חובה לחזור על הבדיקה 12 שבועות לאחר מועד החשיפה החשודה.

לפי הערכות ארגון הבריאות העולמי נגיף האיידס גרם למותם של כ-25 מיליון בני אדם ברחבי העולם מאז גילוי המגיפה בשנת 1981 וכי בשנת 2006 היו בקירוב כ-40 מיליון אנשים בעולם שחייו עם המחלה.

באיזורים מסויימים באפריקה שיעור החולים באיידס גבוה ביותר ומגיע עד לשיעור שבו כ- 20% מהאוכלוסיה הבוגרת נושאת את נגיף איידס.

גורמי מחלת האיידס

הדבקה בנגיף האיידס היא הגורמת להדבקה שהופכת את הנדבק לנשא. בחלוף זמן מה, ולאחר שחל שינוי במצב החולה, שפי שיפורט, המחלה מתפרצת. נגיף האיידס תוקף את מערכת החיסון ומשאיר את הגוף פגיע לסרטן ומחלות מסכנות חיים אחרות רבות ושונות. האיידס גורם להפיכת הגוף לפגיע בפני חיידקים נפוצים, טפילים ווירוסים שלרוב לא גורמים למחלות וסיבוכים אצל מרבית האנשים בעלי מערכת חיסונית תקינה.

נגיף האיידס נמצא ברוק, בדמעות, ברקמת מערכת העצבים, בנוזל חוט השדרה, בדם, בזרע (כולל נוזל הזרע המוקדם, שהוא הנוזל שיוצא לפני השפיכה), בנוזל הנרתיק ובחלב אם. עם זאת הזיהום עובר לרוב בעיקר באמצעות מגע עם הנגיף האיידס בדם, בזרע, בהפרשות מהנרתיק, וכן מחלב אם.

הדבקה

הדבקה של אדם מנגיף האיידס עלולה להגרם באופנים הבאים:

  • דרך מגע מיני – כולל מין אוראלי, מין וגינלי ומין אנאלי
  • דרך הדם – באמצעות עירויי דם או בהזרקה ע”י שימוש משותף של כמה אנשים באותה מחט. לכן בנקי הדם מחויבים לערוך בדיקות יסודיות של התורמים ודגימות הדם.
  • דרך העברה הורית מאמא לילד – אישה בהריון יכולה להעביר את נגיף האיידס לעובר שלה דרך מחזור הדם המשותף שלהם, או אם מניקה יכולה להעביר אותו אל התינוק שלה דרך חלב האם שלה.

שיטות הדבקות אחרות הן פחות שכיחות וכוללות :

  • פציעה בטעות ממחט נגועה באיידס.
  • כאשר שני פצעים נוגעים זה בזה, באופן המאפשר לנגיף המצוי לעבור. מתייחס בעיקר לצוותי רפואה.
  • הזרעה מלאכותית עם זרע נגוע באיידס שנתרם.
  • השתלת איברים עם איברים שנגועים במחלה. כדי לצמצם את הסיכון הזה להדבקות מאיידס מתורם הנושא את הנגיף, מחויבים הארגונים הרפואיים האמונים על תהליך תרומת והשתלת האיברים לערוך בדיקות יסודיות וסינון קפדני של תורמים.

מקרים בהם לא נדבקים באיידס:

  • איידס אינו מועבר ע”י מגע מקרי כמו חיבוקים, או ע”י נגיעה בפריטים שבהם נגע בעבר אדם הנגוע באיידס.
  • הווירוס אינו מועבר על ידי עקיצת יתושים.
  • הווירוס אינו מועבר במהלך השתתפות בספורט.
  • איידס לא מועבר לאדם שתורם דם או איברים. זאת מכיוון שמי שתורם איברים או תורם דם אינו בא במגע ישיר עם הדם של מקבל האיברים או מקבל תרומת הדם. בהליכים אלה נעשה שימוש במחטים ומכשור סטרילי המונע הדבקה במחלות.

מי האנשים בסיכון הגבוה ביותר להדבק באיידס:

  • אנשים המקיימים יחסי מין לא מוגנים ואינם משתמשים בתרופות נגד הדבקה כמו PREP
  • אנשים המשתמשים בסמים בהזרקה ע”י שימוש משותף במחטים.
  • תינוקות שנולדו לאימהות עם איידס שלא קיבלו טיפול כנגד נגיף האיידס במהלך ההריון
  • אנשים שקיבלו עירויי דם או מוצרי קרישה בין השנים 1977 ל 1985
  • שותפים מינית של אלו המשתתפים  בפעילויות עם סיכון גבוהה כגון שימוש בסמים בהזרקה או מין לא מוגן)

האיידס מתחיל עם ההידבקות בווירוס. נשאי הנגיף יכולים להוותר בגוף של הנשא ללא תסמינים במשך 10 שנים או יותר- שלב בו הוא רדום מבחינה קלינית, אולם במהלך תקופה זו הנגיף עלול לעבור לאחרים. בינתיים, אם הזיהום לא מאובחן ולא מטופל, המערכת החיסונית נחלשת בהדרגה, ומתפתחת מחלת האיידס.

ללא טיפול, כמעט כל נשאי האיידס מפתחים את מחלת האיידס.

ישנה קבוצה קטנה של חולים אשר מפתחים איידס מאוד לאט, או לא בכלל. בקרב חולים אלה המחלה לא מתקדמת ומעריכים שיש לרבים מהם איזשהו שוני גנטי המונע מהווירוס לפגוע במערכת החיסונית שלהם.

סימפטומים – תסמינים של המחלה

הסימפטומים של איידס הם בעיקר תוצאה של זיהומים שנגרמים ממחלות התוקפות את הגוף, בהעדר הגנה של המערכת החיסונית. זיהומים אלה שלרוב לא מפתחים אצל אנשים עם מערכת חיסונית בריאה, קרויים זיהומים אופורטוניסטים.

נשאי איידס שהופכים לחולי איידס רגישים מאד לזיהומים אופורטוניסטים. הסימפטומים הנפוצים הם חום, הזעות (במיוחד בלילה), בלוטות לימפה נפוחות, צמרמורת, חולשה, ירידה במשקל.

יש לציין כי זיהום איידס התחלתי עשוי להיגרם ללא תסמינים.

לעומת זאת, אנשים מסוימים הנדבקים בנגיף האיידס חווים סימפטומים דמויי שפעת הכוללים כאב גרון, חום, פריחה, ובלוטות לימפה נפוחות בד”כ כשבועיים לאחר ההידבקות בנגיף.

 

בדיקות ואבחונים מקובלים לגילוי – דיאגנוזה של HIV

אבחון איידס

איך מאבחנים איידס ? ככלל, הבדיקה הנפוצה ביותר לאבחון  איידס ELISA  היא בדיקה שיש לערוך אותה אחרי 3-6  חודשים מרגע ההדבקות האפשרית, והיא בודקת אם יש בגוף הנבדק נוגדנים לאיידס.

זאת בהתבסס על התהליך הגופני המוכר שבו הגוף מפתח נוגדנים לחומרים זרים החודרים אליו . לכן אם יש בגוף נוגדנים שהגוף ייצר להתמודדות עם נגיף האיידס אז המשמעות היא שהגוף נחשף לנגיף. אם התוצאה של הבדיקה חיובית פירוש הדבר שנמצאו בגוף נוגדנים ובמקרה כזה נערכת בדיקה נוספת רגישה יותר, כאמור.

הבדיקות לאיתור הנגיף מבוססות על גילוי נוגדנים לנגיף בדם. הבדיקה הראשונית ELISA שהינה בדיקה רגישה אך לא ספציפית, כך שהיא עשויה להראות תשובה חיובית להמצאות הנגיף גם בקרב אנשים שאינם נושאים את הנגיף בפועל. לכן, במידה ובדיקה זו מצביעה על הימצאות הנגיף, נערכת בדיקה נוספת ספציפית הקרויה תספיג חלבון Western Blot. רק לאחר שמגלים שהתשובה גם בבדיקה ספציפית זו היא חיובית, ניתן לדעת על הדבקה בנגיף האיידס.

בדיקות לקראת טיפול בHIV

קיימות בדיקות הבוחנות את כמות נגיפי האיידס בדם ואת מצבה של מערכת החיסון :

1. הבדיקה הראשונה בודקת את  כמות נגיפי האיידס וקרויה בדיקת עומס הנגיפי Viral Load. בדיקה זו בודקת את קיומו של הנגיף עצמו ולא את הנוגדנים שפיתח הגוף כלפיו והיא יקרה ומורכבת. בדיקה זו נערכת באמצעות מכשיר PCR והיא מאפשרת לגלות את נגיף האיידס עצמו  החל משבועיים מרגע החשיפה לנגיף.

הבדיקה משמשת את הרופאים על מנת לדעת מהי מידת העומס הנגיפי בדם (כמות נגיפים בכל מילילטר). בהתאם לכמות הנגיפים מתקבלת החלטה אם ומתי יש צורך בטיפול תרופתי.

נוסף לכך, בדיקה זו מלמדת על מידת ההצלחה וההשפעה של הטיפול התרופתי באנשים שכבר אובחנו כנשאי איידס ויש צורך לעקוב אחר מצבם ולבדוק אותם כל תקופת  זמן מסויימת .

2. הבדיקה השניה בוחנת את מצבם של תאי הT של החולה. בדיקת תאי T או בשמה CD4 – בודקת את מספרם של סוג מסויים של תאים של מערכת החיסון. בדיקה זו מצביעה על חוזק  מערכת החיסון ובדומה לבדיקת העומס הנגיפי גם היא מספקת מידע שעוזר בקבלת החלטה לגבי טיפול תרופתי .

טיפולים מקובלים

כיום, למרות ההתקדמות בחקר המחלה ובטיפול בה איידס עדיין מוגדרת כמחלה חשוכת מרפא אולם היא מסווגת כמחלה כרונית ולא כמחלה סופנית מאחר וניתן לטפל בה.

ישנו מגוון רחב של טיפולים המסייעים למנוע התפרצות של המחלה ולהשאיר את החולה במצב רדום ללא  תסמינים או לשפר את איכות החיים של אלה שכבר פיתחו תסמינים.

ה”קוקטייל” (HAART) – הוא שילוב אפקטיבי של שלושה סוגי תרופות התוקפות את הנגיף במספר מישורים- מעכבי רוורס טרנסקריפטז, מעכבי פרוטֵאַזות ומעכבי חדירה שמונעים מהנגיף לחדור אל תאי מערכת החיסון.

שילוב התרופות – הקוקטייל אינו מרפא איידס, אולם גם בשלב המתקדם של המחלה יכול להאריך את משך החיים ולשפר משמעותית את רמת החיים של החולה.

עם זאת, לשימוש  ב”קוקטייל” יש סיבוכים מאחר וזהו אוסף של תרופות שונות שלכל אחת מהן יש את ת תופעות הלוואי היחודיות לה. תופעות לוואי נפוצות הן בחילות, כאבי ראש, חולשה, תחושה מחלה כללית, הצטברות שומן על הגב והבטן ולאחר שימוש ממושך, הגברת הסיכון להתקפי לב.

8. דרכי מניעה של המחלה מראש

  • מין בטוח מפחית את הסיכויים של הידבקות או הפצת איידס. שימוש בקונדום מפחית את הסיכוי לחלות באיידס ובמחלות מין אחרות ב98%-100%.
  • הימנעות משימוש בסמים ע”י הזרקה.
  • זהירות משימוש במחטים או מזרקים במשותף עם אנשים נוספים.
  • הימנעות ממגע עם דם של אדם אחר
  • בעת מתן טיפול לפצועים, יש ללבוש מסכה, משקפיים, כפפות וביגוד מגן.
  • לאנשים החולים באיידס אסור לתרום דם, זרע, רקמות או איברים. על מי שנדבק באיידס להשתמש באמצעי הגנה בעת קיום יחסי מין וכן ליידע את שותפו למין לגבי מצבו.
  • נשים שנדבקו באיידס ומעוניינות להיכנס להריון צריכות להוועץ ברופא לגבי הסיכונים לתינוקות שטרם נולדו, וכן ללמוד אודות המענה הרפואי הקיים באמצעות תרופות שעשויות לסייע למנוע אפשרות של הדבקות של העובר באיידס במהלך ההריון.
  • אמהות שנדבקו באיידס נדרשות שלא להניק את תינוקן בחלב אם, מחשש להדבקתו.
  • אדם הסבור כי נדבק באיידס חייב לפנות לגורמים הרפואיים המתאימים בהקדם על מנת שיוכל לקבל טיפול מונע שעשוי לצמצם את הסיכוי להידבקות (למשל במקרה אונס או מין לא מוגן עם פרטנר שהינו נשא). הטיפול המונע לאחר חשיפה (PEP) לנגיף האיידס, הוכח כיעיל בצמצום הסיכוי להדבק באיידס.